ה'עליהום' של מייסדת ארגון 'משמרות המחאה' נאווה רוזיליו על גיבור ישראל, תת־אלוף ברק חירם, מעלה לפני השטח שאלה מהותית ואפילו קיומית. רוזיליו תקפה את תת־אלוף חירם, מפקד עוצבת הבזק, על רקע החלטתו להיכנס לבית בקיבוץ בארי שבו התבצרו עשרות מחבלים עם 14 בני ערובה. לאחר שבמהלך המשא ומתן ירו המחבלים RPG על החיילים, החליט חירם להפסיק את הדיונים ולהפציץ את המתחם, גם במחיר חייהם של בני ערובה. רק שניים מתוכם שרדו.
לטענתה, הבסיס האידאולוגי לצעד זה הוא "משיחי־פשיסטי", וכי "לא בלתי רלוונטי לציין שברק חירם הוא בן הציונות הדתית (תושב תקוע), והוא עדיין לא הושעה". כלומר, מי שאוחז בסט ערכים של בני הציונות הדתית ופועל על פיהם – אין מקומו בצה"ל. הוא מסוכן.
בעשרות ההלוויות וניחומי האבלים שבהם הייתי בחודשיים האחרונים חזרה ועלתה עדות החברים לנשק של הנופל, שסיפרה על גבורה, על הקרבה. על חיילים שהסתערו קדימה בלי לחשוב על עצמם, כי יש ערך נשגב מהחיים הפרטיים, והוא המשך קיומו של עם ישראל, של חיי האומה הזאת על האדמה הזאת. זה נכון לגבי כל גיבורי ישראל, מדוד המלך ועד ברק חירם יבדל"א.
תת־אלוף חירם הוא תמיד הראשון לרוץ קדימה. הוא איבד את עינו בקרב במלחמת לבנון השנייה, כשהיה מפקד פלגה באגוז. בהיסטוריה הצבאית שלו תמצאו צל"ש על תפקוד תחת אש, פיקוד על חטיבת גולני רחוק מהבית והתייצבות בקיבוץ בארי בשבת השחורה בלי לחשוב פעמיים.
גם אשתו בת ציון וארבעת ילדיו, תושבי תקוע שבגוש עציון, מבינים לעומק את חשיבות תפקידו של ברק, וחיים את שגרת חייהם כשהוא רחוק. אבא שלהם בחזית אחת, והם בחזית השנייה. יש אנשים שעוד חיים ככה. בורכנו.
הבלבול שמייצגת גברת רוזיליו הוא עמוק, בסיסי ואופייני. "סולם הערכים של המשיחיים והפשיסטים, שכנראה מעדיפים את האדמה והרג האויב על פני קדושת החיים, מחלחל לצבא", כותבת מנהיגת המחאה הפוליטית. אני בהחלט מקווה שסולם ערכים זה מחלחל לצבא, כי זו מהותו של הצבא. אם צה"ל היה מעדיף את חיי חייליו על פני ההגנה על המדינה – לא הייתה לו זכות קיום. בסולם ערכים זה לא היו יכולים להתקיים ולפעול גם לוחמי אש, גם לא רופאים שנלחמים במגפות מסכנות חיים. אם הדבר הכי חשוב הוא אני ואפסי עוד – לא היו קמים קיבוצים בעלייה השנייה. כל אחד היה דואג לעצמו עכשיו. לא למחר ולא לאחר.
האם אדמה חשובה מחיים? כן. אדמה חשובה מחיים. האם זאת אמירה פשיסטית? לא. זו אמירה של עם תאב חיים. בלי אדמה אין לנו חיים, אין לנו קיום כעם. כל צבא מסכן את חיי חייליו על מנת שישמרו על אדמת מולדתו. זה בסיסי, זה נורא, זאת המציאות.
אין זה ערך של "בן הציונות הדתית", אלא ערך של בן הציונות, כמו רובם המוחלט של יהודי הארץ הזאת, כמו מאות אלפי הלוחמים שלנו שבזכותם אנחנו כאן, חיים. הציונות בחרה להיות כאן, דווקא כאן. היא הייתה יכולה לבחור באוגנדה. לא מדובר על שיכון אוכלוסייה על בסיס מקום פנוי ונטול סכנות. האדמה שכאן היא מהותית, היא זהותית, היא מקיימת את העם היושב בה.
הכותב הוא יושב ראש מועצת יש"ע וראש המועצה האזורית גוש עציון
***