חוזרת מניחום הערב. עוד ניחום. האמת שאני "בוחרת אותם בקפידה" את המנוחמים שלי...
פשוט בגלל שאני מנסה לשמור על עצמי, ממעטת בהליכה לבתי אבלים.
לא פשוט להסתכל בעיניים לאמא שיושבת שבעה ולדעת את מחיר האובדן, את המסע שהיא וכל משפחתה רק מתחילים עכשיו, את כוחות שנדרשים למסע הזה...
ואני נכנסת בצעדים מהוססים, ואיך שהיא רואה אותי היא מתחילה לדמוע, מחבקת אותי ואומרת לי "אני רוצה להיות חזקה, ואני לא מצליחה"...ובתוכי נצבט הלב מהמושג הבלתי אפשרי הזה...חזקה...עשר שנים אני מחפשת מילה חלופית כי אין דבר כזה חזקים בשכול..אולי מתמודדת, זו המילה הקרובה ביותר לחזקה.
תחושה חזקה של אהבה מלאה אותי, ואני אומרת לה, את לא צריכה להיות חזקה, זה הזמן לתת מקום לכאב, לדמעות, אבל היא ממשיכה ואומרת, יש לי ילדים, יש לי אחריות, ואני מחבקת אותה ואומרת לה, זה בסדר, את לא צריכה כלום עכשיו, עכשיו את בכאב, זה הכי מובן ,עוד יגיע הזמן של "להיות חזקים", אל תדאגי, זה גם טוב לילדים שלך שיראו את אמא בוכה..זה בסדר...מותר לך להיות חלשה..ואני רואה שזה לא מסתדר לה...לא מתחבר לכל מה שאומרים לנו על הנשים החזקות האלה, השכולות..
ורק שכחו לומר לנו שהדרך לריפוי מהכאב היא להיות בכאב, ושלהיות חזקים זה להתמודד, ושזה כ"כ אישי ההתמודדות הזו...ויש שיגיבו כך ויש שיגיבו אחרת והכל בסדר...ואין גיבורה יותר או פחות, חזקה יותר או פחות, בסוף כולנו מתמודדים...וכולנו רוצים להתמודד הכי טוב שאפשר...אז הכי טוב זה להקשיב לנפש שלנו, ללב שלנו, ויש לדמעות כח מרפא, אז חשוב לתת להם מקום כשמרגישים שרוצים לבכות...
אז לכל אלה שאומרים "תהיו חזקים", אני רוצה לשתף אתכם שחלק מהחוזק הזה או ההתמודדות הזו זה להיות חלשים. פגיעים. בוכים.
בואו ניתן להם את המקום הזה, בואו נאפשר להם להיות שם. הם לא יישארו שם לנצח, אם נהיה איתם ובשבילם. אבל אין קיצורי דרך. זו תקופה וזה ישתפר אבל חשוב לעבור אותה. לאט לאט זה יתאזן. אבל התפקיד שלנו היום כחברה הוא לא לצפות שהם יחזקו אותנו. אנחנו כאן בשבילכם משפחות אהובות. כאן כדי להיות אתכם, לחזק אתכם. נותנים לכם כתף שתוכלו לבכות עליה אם צריך ונמשיך לראות בכם גיבורים גם אם תגידו שאתם הכי חלשים בעולם.
אתם פשוט גיבורים. אתם אנשים מתמודדים.