ד"ר מרטין שרמן
ד"ר מרטין שרמןצילום: מתוך היוטיוב

בשבועות האחרונים נדמה היה שמתרחשת מהפכה תודעתית לגבי מאפייני "הפיתרון" הקבע בין ישראל לפלסטינים בכלל ולערביי עזה בפרט.

קיימים ביטויים רבים לכך. ב-13 באוקטובר, משרד המודיעין הפיק מסמך בעל 10 עמודים, בו נבחנות 3 חלופות: הישארות האוכלוסייה בעזה ותחת שלטון של הרשות הפלסטינית, הישארות האוכלוסייה בעזה והצמחת שלטון ערבי מקומי, ופינוי האוכלוסייה האזרחית מעזה לסיני.

בניתוח המשרד נקבע כי חלופות א' וב' סובלות ממגרעות משמעותיות, בעיקר מבחינת השלכותיהן האסטרטגיות וחוסר ההיתכנות לטווח הארוך. שתיהן לא יספקו את האפקט ההרתעתי הנדרש.

חלופה ג', נכתב, היא זו שתניב תוצאות אסטרטגיות חיוביות וארוכות טווח לישראל. היא גם ברת-ביצוע.

כחודש לאחר מכן, פורסם סקר מקיף שנערך ע"י מכון Direct Polls. הסקר, שמבוסס על מדגם גודל למדי (כמעט 150,0), המייצג את כלל האוכלוסייה בישראל, מציג שורה של שאלות שנועדו לבחון את עמדות הציבור לגבי האופן בו יש לסיים את הלחימה.

נתמקד בשתי שאלות בסקר שהן הרלוונטיות ביותר: מידת התמיכה הציבורית בהעברת אוכלוסיית עזה מחוץ לרצועה. בראשונה נשאלו ממשתתפי הסקר לחוות את דעתם על האפשרות הבאה: גם אם צה"ל יהרוג את כל המחבלים בעזה, האוכלוסייה העזתית, בסיוע איראן, תצמיח ארגוני טרור חדשים, ולכן יש לפנות את אוכלוסיית עזה מהרצועה.

בשנייה, נתבקשו הנשאלים לציין את מידת הסכמתם עם הקביעה הבאה: כדי להבטיח שזו מלחמת עזה האחרונה, יש לפנות את כל אוכלוסיית עזה גם במחיר גינויים בינלאומיים.

במקרה הראשון, 80% ממשתתפי הסקר הביעו מידה מסוימת של תמיכה במהלך (50% הסכמה רבה, 15% הסכמה, ו15% הסכמה חלקית. בסך הכל, 19% הביע אי-הסכמה בלבד—ורק 6% אי-הסכמה מוחלטת).

במקרה השני, 58% של נשאלים תמכו בפינוי, יותר מכפול מהשיעור ששלל אותו. מעניין לציין שבקרב הנשים התוצאות היו מובהקות עוד יותר – 63% מול 20%.

בתחילת החודש, תמיכה בהעברת אוכלוסיית עזה אל מחוץ לרצועה קיבלה תמיכה ממקור מפתיע למדי. האתר Defense & Foreign Affairs Special Analysis דיווח שעל פי מקורות מודיעיניים בכוונת טורקיה ליישב עד רבע מיליון עזתיים באזורים הכורדים בדרום-מזרח טורקיה וצפון קפריסין הנשלטת על ידי אנקרה. 

על פי הנתונים, בין המניעים של טורקיה, גם רצונה לנצל את האפשרות להפחתת המשבר ההומניטרי ברצועה כדי לבצר את כוחה באזורים "בעייתיים", ולהעצים את יוקרתה בעולם המוסלמי.

בנוסף לכל התפתחויות הללו, החלו להתעורר מספר יוזמות בבתי המחוקקים בישראל ובארה"ב שמקדמות את העניין של העברת אוכלוסיית עזה למקום אחר. אחת מהן, עליה לקח חסות פומבית חבר בית הנבחרים של ארה"ב, מציעה להתנות המשך סיוע לשורה של מדינות, כולל מצרים וטורקיה, בקליטת תושבי עזה, בשיעור של פחות מאחוז מהאוכלוסייה שלהן.

יוזמה נוספת היא מהלך משותף של ח"כ דני דנון ושל ח"כ רם בן ברק. 

חלומו של כל עזתי צעיר

המעורבות של בן-ברק ראויה לציון במיוחד. לאור דבריו של "בכיר בחמאס", שקבע כי אוכלוסיית עזה היא "כולה פליטים", הכריז חבר הכנסת:" אז אם כל עזה היא פליטים אז, בואו נפזר אותם בעולם. יש שם 2.5 מיליון אנשים, כל מדינה תקלוט 20 אלף איש, מאה מדינות, זה הומני, זה מתבקש, הם פליטים ממילא, עדיף להיות פליט בקנדה מאשר בעזה, אם העולם רוצה לפתור את הבעיה הוא יכול לפתור אותה". הפרשן לענייני ערבים, אוהד חמו, חיזק את דברי בן ברק, באומרו "החלום של כל צעיר בעזה הוא להגר החוצה".

קשה להפריז המשמעות הכרוכה באמירה זו—ביחחוד שהיא נאמרת ע"י פוליטיקאי בעל דעות יוניות כל כך שאף טען שלדעתו, טוב יהיה אם בעתיד ערבי איסלמי יכהן כסגן ראש המוסד.

נראה שהמהומה ש"דברי הכפירה" שלו עוררו כנראה הבהילו מעט את בן ברק, שניסה למתן את משמעות דבריו. בנימה של התנצלות הגיב לעצמו: "מי שחושב שהצטרפתי לחוגי הימין הקיצוני – אפשר להירגע. הכוונה היא לבנות קואליציה של מדינות ומימון בינ"ל שתאפשר לעזתים שרוצים לעזוב להיקלט בהן עם אזרחות וסל קליטה ראוי. בשונה מתוכנית הטרנספר של הימין זה יהיה בהסכמה ובמטרה לתת להם הזדמנות לברוח משלטון הפחד של חמאס שמשתמש בהם כמגן אנושי".

ציווי אנושי והיסטורי

לפני יותר משלושה עשורים, המלצתי על העברת אוכלוסייתה של עזה, כדי למנוע בדיוק את האסון, שאותו חווים היום. 

כתבתי אז: "אין זו קריאה לגירוש גזעני אלא לא שיקום הומניטארי. אין זו קריאה ל'טרנספר' מצד ממשלת ישראל אלא גיוס תמיכה בינלאומית למבצע שיקום של מאות אלפי פליטים (המוחזקים כבני ערובה במחנות שאין הם רואים בהם מקום מושבם הקבוע) בארצות בהם השפה, הדת והתרבות קרובות אליהם".

קראתי לממשלה אז "לפעול להנעת דעת הקהל העולמי למימוש משימה הומני והיסטורי זו".

גם רחבעם "גנדי" זאבי, הנחשב בקרב רבים כמייצג המובהק של "הימין הקיצוני", הציע עידוד הגירה ערבית באמצעות מענקים כספיים עבור המהגרים -דבר לדומה להפליא לנוסחת איש השמאל המוצהר, בן ברק.

עם פרוץ הקרבות לאחר הטבח בדרום, החלו לצוץ הצעות לקליטת ערביי עזה במדינות אחרות ממקורות מעט לא צפויים.

אחד האתרים הפוליטיים המובילים בארה"ב, The Hill, דיווח שהשר הסקוטי חמזה יוסף, הציע שבריטניה תביע נכונות לקלוט את הפליטים העזתיים שנמלטו מהרצועה עקב הקרבות המתנהלות בה.

לדבריו של יוסף, הנשוי לאישה פלסטינית עם קרובי משפחה בעזה: "סקוטלנד נכונה להיות פורצת הדרך עבור שאר הממלכה הבריטי ומוכנה להיות המדינה הראשונה לקלוט את אותם פליטים". אולם הוא התריע שבגלל המספרם בהם מדובר, יש לערב את יתר העולם. הוא האיץ במדינות במזה"ת, אסיה, אירופה, בריטניה וארה"ב לפתוח את דלתותיהן לעזתיים.

זאת ועוד, על פי הדיווח של The Hill , חברת הקונגרס הדמוקרטית השנויה במחלוקת אלכסנדריה אוקסיו-קורטז מנוי יורק, הביעה את דעת לפיה על מדינות במזה"ת לסייע לפליטים העזתיים, אולם גם על ארה"ב להכיר ב"תפקידה ההיסטורית" בקבלת פליטים לתחומה. 

כמו כן, חבר הקונגרס ג'מאל באומן, אף הוא דמוקרט מניו יורק טען ש"על ארה"ב לקבל את הפליטים מפלשתין בברכה", אולם התריע, שיש לוודא שאיש מהם אינו משורות החמאס.

דניאל גורדיס, נציג מובהק ומוכר של מתינות מרכזית, בחר להפיץ בבלוג הפופולארי שלו "ישראל מבפנים" מאמר בתומך במהלך של תימרוץ הגירה ערבית - כהכרח מעשי ומוסרי כאחד.

על אף, שגורדיס נמנע מתמיכה מפורשת במדיניות זו, הוא גם נמנע מהתנגדות מפורשת לה, תוך ציון שנחט משקפת תחושת לב הולכת ומתרחבת בקרב הציבור - ומציבה אתגר עבור מתנגדיה להציג חלופה הולמת יותר.

גורדיס מצטט מתוך המאמר: "אין תוחלת לכיבוש הרצועה בלי העתקת אוכלוסייתה למקום אחר, שבו היא תחיה תחת ריבונות אחרת וסיפור מארגן אחר. במבט רציונלי, זהו הפתרון היחידי שיאפשר למדינת ישראל לקיים את חובתה האלמנטרית ביותר – הבטחת חיים שפויים לאזרחיה"

במובאה נכתב בהמשך: "המסקנה הזו מגלגלת לפתחה של ישראל משימה עצומה: הצדקה מוסרית פנימית ובינלאומית של מהלך לאומי לעידוד הגירה עזתית. זוהי משימה עצומה, כי המערב התרגל לחשוב על עידוד הגירה כעל הפשע הגדול ביותר. הוא יצטרך לעבור מהפכה תודעתית כדי להבין שהפתרון הזה הוא גם המוסרי ביותר וגם ההומני ביותר".

בנימת נטולת ביקורת, גורדיס ממשיך ומצטט: "במציאות החדשה, עידוד הגירה פלסטינית מתחומי הרצועה הוא פעולה מוסרית ראשונה במעלה. ההסבר פשוט: אם קיומה של אוכלוסייה חמאסית מאיים על קיומה של מדינת היהודים, אז הגנה על ישראל דרך הגירת אוכלוסיית האויב והרחקתה מטווח הסכנה, היא פעולה מוסרית. הצו המוסרי היהודי והאוניברסלי המגולם בביטוי "ובחרת בחיים", מטיל עליי אחריות מוסרית להגן על עצמי, על משפחתי ועל בני עמי. אם אני מסכן את האומה שלי, זו איננה הכרעה מוסרית אלא שחיתות מוסרית".

מעשה של חסד טהור

המאמר מוסיף ומתריע בפני העוון המוסרי אשר באי-נקיטת פעולה: רצח, פוגרום ושחיטה של יהודים באשר הם יהודים, הם רשע טהור שאין להסכין עם קיומו. פוגרום הוא פשע לא רק אם אתה התוקפן; גם אם אתה קורבן, ונמנעת במחדל לסכל אותו אף שהיה ביכולתך לעשות כן.

באשר לעזתיים הבלתי מעורבים, המאמר מפרט את היתרונות: העתקת אוכלוסיית עזה תהיה הפעולה ההומנית והמוסרית ביותר גם כלפי תושבי עזה עצמם. אין היום מקום נורא יותר בעולם לחיות בו מאשר רצועת עזה. תינוק שנולד שם נולד לתוך מציאות שחורה שאין בה דבר מלבד רצח ודם, עוני ובערות. רצועת עזה היא ארץ קללה בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום. אם יש ברצועה "חפים מפשע", הדרך היחידה של העולם המערבי להעניק להם אופציה לחיים שפויים היא למהול אותם באוכלוסייה אחרת שחיה חיים נורמטיביים, יוצאת ללמוד ולעבוד ומתפרנסת בכבוד. הנורמליות הזו לעולם לא תתאפשר עבורם בתחומי הרצועה. עבור ה"בלתי מעורבים", זה יהיה מעשה של חסד טהור.

"ברירת הובסון" עבור הציונות (המוצא היחיד עבור הציונות)

כמובן, השאלה המתבקשת היא, אם פוסלים הגירה ערבית, איזו מדיניות על ישראל לאמץ בעתיד עם שוך הקרבות.

כמובן, חלופת שתי המדינות אינה רלוונטית בכל מסגרת זמן הנראית לעין; בעוד שנוסחת "ניהול סכסוכים" שבמסגרתו הוענקה לקבוצות הטרור העזתיים ההזדמנות להתארגן מחדש, להתחמש מחדש ולהתפרס מחדש, הוכחה כמופרכת. 

באשר לפירוז הרצועה, ראוי לזכור שזה היה אחד מעקרונות היסוד המרכזים בהסכמי אוסלו ה-1993, אותו הפרו הערבים העזתים מיד עם יישומם, כעשור לפני שחמאס השתלט על הרצועה.

אולם, בלי קשר לקשיים הכרוכים ביישום של אותו פירוז ובשימורו, ישנן בעיות לא פחות מטרידות, שיתעוררו, אם אכן ניתן לממש אותו. ככלות הכל, אם ישראל הייתה מצליחה לפרק משטר עתידי כלשהו בעזה מנשקו באופן יעיל לאורך זמן, הדבר היה משתק את יכולתו להשליט חוק וסדר על גורמים סוררים בקרב האוכלוסייה - בחיחוד נוכח הימצאותם של קבוצות ג'יהאדיסטיות בחצי האי סיני הסמוך.

לפיכך, במידה ונקודת המוצא המקובלת היא שראוי ישראל תמשיך להתקיים כמדינת הלאום של העם היהודי, לאף חלופה אחרת אין ישימות מעשית או עליונות מוסרית. למעשה הגירה ערבית מעזה היא "ברירת הובסון", שמלבדה, אין מוצא לציונות.

מתברר, אפוא, שהאסון המתמשך שפקד לאחרונה את העזתיים—ללא קשר לאשר אירע ליהודים—נעוץ בסירוב העקשני להכיר בעובדה "הבלתי-נוחה זו".

התזוזה ב"חלון האוברטון"

אין זה מפתיע אפוא שהמושג של הגירה ערבית צובר תמיכה, לא כקנאות ימניות, אלא כיישום מפוכח של עקרונות מדע המדינה, שהופך לתפיסה מקובלת בקרב חוגים בזרם המרכזי בממסד הפוליטי הישראלי. 

יתרה מכך, הולך ומתברר, כי גילויי הגיל והשמחה נוכח רצח היהודים ההמוני, מעידים שהאוכלוסייה העזתית אינה הקורבן של ארגון חמאס, אלא כור ההיתוך, שבו הוא נוצר וממנו יצא.

התזוזה הדרמטית בחלון האוברטון בנוגע לעזה, נובע מהמודעות הגוברת שהדרך היחידה בה ישראל יכולה לקבוע מי ימשול בעזה - וכיצד ימשול בה - היא למשול בעזה. כמו כן, הדרך היחידה שישראל יכולה למשול בעזה בעצמה בלי הנטל של שליטה על "עם אחר" הוא להעביר את אותו "עם אחר" מחוץ לטריטוריה עליה היא מחויבת למשול.

ד"ר מרטין שרמן שירת כשבע שנים בתפקידים מבצעיים במערכת הביטחון. הוא מייסד המכון הישראלי למחקרים אסטרטגיים (IISS), חבר בצוות המחקר של תנועת 'הביטחוניסטים', ומשתתף בפרויקט הניצחון הישראלי.