מכל מיני כיוונים מנסים להעכיר את רוחנו ולרפות את ידינו. אנשים טובים עם כוונות טובות, ואנשים קטנים עם כוונות פחות טובות, מנסים לגרום למדינת ישראל ולצה"ל לעצור באמצע הדרך.
תירוצים יש בלי סוף. הם טוענים שהמשימה גדולה מדי. שהמטרות שהוגדרו בתחילת הדרך אינן ניתנות להשגה. שהעולם לא ייתן. שממשל ביידן לא יתמוך. שהמחיר בהרוגים ופצועים יהיה כבד מדי. שהמחיר הכלכלי והאזרחי כבד מדי. שאי אפשר להשמיד את חמאס, כי הוא בכל מקרה יצמח מחדש. שקודם כול צריך להגיע לעסקה על שחרור החטופים, עכשיו ובכל מחיר, והשמדת חמאס יכולה לחכות גם לעוד שנה. מצדיקים בק"נ טעמים את שרץ הניסיון להניא אותנו גם הפעם מדרך הניצחון.
אסור בשום אופן להקשיב לקולות הללו. לא אחרי המחיר הנורא ששילמנו בשבת השחורה, ולא אחרי המחיר היקר ששילמנו כדי להשיג בעזה את כל מה שהושג עד כה.
מאחורינו כבר כמה אתגרים שנחשבו קשים מאוד לצליחה. עיירות ושכונות כמו שג'עאיה וג'בליה, שבעבר הקיזו את דמנו וכעת כבושות תחת שרשרות הטנקים, הדחפורים והנגמ"שים של צה"ל. גם שם נותרה עוד עבודה, בעיקר מתחת לפני הקרקע, שכוחותינו ממשיכים לבצעה בזהירות ובשיטתיות. גם אתגרים הומניטריים קשים לפיצוח כמו השתלטות על בתי חולים ששימשו כמרכזי טרור כבר מזמן מאחורינו. זה לא רק אלפי ההרוגים והפצועים שלהם - מיליוני עזתים משלמים כבר כעת מחיר כבד מאוד על הקזת דמנו, ונמשיך להכות בהם עד שילמדו לקח בלתי נשכח.
המאמץ קשה, המחיר כבד, אבל הרוח חזקה ונחושה – להמשיך עד הסוף. עד לכיבוש רצועת עזה כולה, עד להשמדה גמורה של אנשי ארגון הטרור חמאס ואמצעי הלחימה שלו, עד לשחרור החטופים מתוך עוצמה ולא מתוך כניעה.
יש לנו אורך רוח ונכונות לשאת בעול, כי אין לנו ברירה. החיילים בקו האש, ואלה שמגויסים למילואים כבר 80 יום, והנשים ובני המשפחה שמתמודדים עם הקשיים בעורף, ועשרות אלפי תושבים שהורחקו מבתיהם בדרום ובצפון, ועסקים ומשקי בית שנושאים בעול הכלכלי – כולנו מגויסים. מהמנהיגים שלנו אנחנו דורשים בעיקר דבר אחד: תמשיכו עד הסוף. קיבלתם אשראי עצום, אל תעזו להסתפק בפחות מניצחון - חד וברור.
"כל מי שהוא מתחיל במצווה ואינו גומרה קובר את אשתו ואת בניו", לימדונו חז"ל במדרש רבה לפרשת וישב. הם למדו זאת מסיפורו של יהודה, שאומנם מנע את מותו של יוסף בבור שאליו הושלך בידי אחיו, אך לא גמר את המצווה ולא החזירו הביתה לאביו אלא יזם את מכירתו לעבד במצרים.
יהודה נענש על התרשלותו מהשלמת המצווה כאשר אשתו בת־שוע ושני בניו ער ואונן מתו בידי שמיים. אם אנחנו נתרשל חלילה במצוות מחיית עמלק החמאסי, החשש לחיי אזרחי מדינת ישראל יהיה מוחשי ובדרך הטבע. אנו עלולים לקבור כאן עוד הרבה זקנים, נשים וילדים. אחרי הזוועות שחוללו בנו הצורר סינוואר ועדת המרצחים שלו, כל שונאי ישראל בסביבה הקרובה והרחוקה עלולים לקום עלינו אם לא נראה להם את סופו המר של מי שהעז להתגרות בנו. "תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים" ציוותה התורה לגבי האויב השפל שהיה הראשון לתפוס את עם ישראל ברגע של רפיון וחולשה, ולהרוס את האפקט ההרתעתי העצום שהיה לנס קריעת ים סוף. גם את זכרו של עמלק החמאסי צריך למחות, מתחת השמיים ומתחת לאדמה. מערכת המנהור החמאסית אולי קשה לפיצוח, אבל כבר ראינו שלא לעולם חוסן. שגינו קשות כשהנחנו להם במשך שנים רבות לחפור ולבצר את המחילות האלה. עכשיו הזמן לתקן, כלומר להרוס. ניתן לצה"ל את הזמן, נהיה נחושים בדרישה להשיג תוצאות, וגם אתגר המנהרות בעזרת ה' יפוצח. באלוקים נעשה חיל והוא יבוס צרינו.
ראשונים בתור לתרום
חגי לובר, אביו של חלל צה"ל יהונתן לובר הי"ד, סיפר שכאשר באו נציגי צה"ל לבשר את הבשורה המרה על נפילת בנו בקרב בעזה הוא שאל אותם באיזה בן מדובר, כי יש לו שם ארבעה. ארבעה לוחמים שגדלו במשפחת מתנחלים אחת בבית אל. יש לא מעט משפחות שיש להן כמה לוחמים בעזה, בציונות הדתית בכלל ובהתנחלויות בפרט. כי כאלה הם הסרוגים, גם מולידים הרבה ילדים וגם מגדלים אותם על ערך השירות הקרבי, בסדיר ובמילואים. מכאן השיעור היחסי העצום שלהם, פי כמה מחלקם באוכלוסייה, בקרב הלוחמים ובקרב חללי צה"ל בקרבות עזה.
להסתכל בפניו של יהונתן לובר הי"ד, הבעל והאב הצעיר שנאבק מול מפקדיו כדי שיכניסו אותו לעזה, שהעמיד את עצמו בראש טור הלוחמים המסתער כי "יש לי נגב", ולראות את פניה היפות של הארץ. והוא גר ביצהר, ויש לו זקן ופאות, והוא תמים ועדין, רחוק מכל אלימות. וכשארץ ישראל צריכה שמישהו ישכב בתוך שוחה בחול העזתי, הוא חש להתייצב - המתנחל מהיישוב הקיצוני יצהר, שפעם הסבירו לנו שהכסף האבוד של המדינה טמון בינו ובין איתמר. ואחר כך נזכרו שאיתמר זה יישוב מוכה טרור ולא יפה לדבר עליו ככה, אז תיקנו ואמרו שהכסף טמון בין יצהר לתפוח. את יצהר מותר להשמיץ. אומנם גם שם יש נרצחי טרור, אבל ברוך ה' לא כמו באיתמר. היישוב יצהר הוא גם שיאן המדינה בתרומת כליות אלטרואיסטית מצילת חיים, אבל את זה לא חייבים לזכור כשרוצים לתקוף.
בין יצהר לתפוח לא טמון הכסף של המדינה, אבל בין יצהר לתפוח שוכנת עיירת המחבלים חווארה הידועה לשמצה. לפני כמעט שנה נרצחו בכביש שעובר שם שני בני הדוד של יהונתן, האחים הלל ויגל יניב הי"ד מהיישוב הר ברכה. מעשי רצח נוספים ותכופים, כמו גם ניסיונות רבים שבנס נגמרו בפציעות או ללא פגע, חייבו תגבור של כוחות צה"ל באזור. מישהו חשב שגם לתושבי יצהר והר ברכה ולשאר תושבי גב ההר מגיע שינסו להגן על חייהם.
ביום האסון הנורא ביישובי עוטף עזה, בעוד חיילים ואזרחים מכל הארץ נזעקים ובאים במסירות נפש לעצור את הטבח, הופנתה מתוך אינסטינקט קבוע אצבע מאשימה לעבר המתנחלים. לחלל האוויר נזרקה טענה ארסית ומעלילה כאילו הכוחות שהיו דרושים להגנה על עוטף עזה נלקחו משם כדי להגן על דמם האדום יותר של המתנחלים בחווארה. כמוצאי שלל רב קפצו המעלילים על ידיעה שפורסמה לאחר ימים כי כוח עתודה מטכ"לי קטן, כמאה לוחמים, הועבר יומיים לפני הטבח מהדרום לחווארה. כאילו שהמתנחלים אחראים למחדל המודיעיני, לקונספציה שהחמאס מורתע, לשאננות שגרמה לכך שאזור גבול עזה נחשב לבטוח, שאוגדת עזה וכיתות הכוננות ביישובים לא הועמדו בכוננות, שמחצית מחיילי האוגדה נשלחו לחופשת חג הביתה ושאיש לא דאג לבטל מבעוד מועד את מסיבת הטבע. המתנחלים הם האשמים המיידיים, עכשיו צריך רק למצוא תירוץ למה. הם מהראשונים להתגייס כדי להילחם ולהגן על אחרים, בעוטף ובעזה, בצפון ובכל מקום, אבל להם לא מגיעה הגנה.
חגי לובר, אביו של יהונתן הי"ד, הוא המייסד והדמות המקצועית המובילה של התיאטרון הירושלמי 'אספקלריא'. כאשר מפלגת הציונות הדתית עמדה בשבועות האחרונים תחת אש צולבת בגלל הכספים הקואליציוניים, שר האוצר סמוטריץ' הזכיר את 'אספקלריא' כדוגמה לכך שהכספים הקואליציוניים לא עושים עוול אלא מתקנים עוול. "למה התקציב של תיאטרון בית ליסין הוא בבסיס התקציב ובו אף אחד לא מבקש לקצץ, אבל התקציב הזעום של תיאטרון אספקלריא הוא כן קואליציוני ואותו כן צריך לקצץ?" תמה סמוטריץ' בפוסט שפרסם בפייסבוק. גם כספי המימון של המכינות הקדם־צבאיות, דתיות ושאינן דתיות, שמספקות לצה"ל את מיטב לוחמיו, הם כספים קואליציוניים מושמצים. מישהו חושב שצריך לבטל אותם?
הציונות הדתית היא ראשונה לתרום, ראשונה להתנדב, ראשונה למסור את הנפש בקרב. היא לא נמצאת שם לבד, יש שם אנשים מכל הגוונים ומכל שכבות הציבור. אבל היא נמצאת שם בשיעור היחסי הגבוה ביותר - כשצריך לתרום כליה וכשצריך לתת את החיים למען ביטחון המדינה. ומגיע לה, ולמוסדות החינוך והתרבות שמצמיחים את הרוח המיוחדת שלה, שגם בתור לחלוקת התקציבים היא לא תעמוד אחרונה. ומגיע לה שלא ידירו אותה מקבינט המלחמה, ומההחלטה איך תיראה המציאות בעזה אחרי המלחמה. שגם החלום שלה לרפא את פצע הגירוש ולבנות מחדש את גוש קטיף יילקח בחשבון ולא יידחה בבוז. מגיע לה בזכות, לא בחסד.
לתגובות: eshilo777@gmail.com
***