הרב תמיר גרנות, ראש ישיבת אורות שאול בתל אביב, ואביו של סגן אמיתי צבי גרנות ז"ל שנהרג מירי טיל נ"ט של חיזבאללה בגבול הצפון, מספר לערוץ 7 על דמותו של בנו ועל הדרך לקום ולצמוח מתוך האבל הכבד.
הרב גרנות חוזר במהלך השיחה לרגעים האחרונים בחייו של בנו כפי ששמע עליהם. "בארבע לפנות בוקר ביום ראשון, אמיתי מדבר עם רוני ארוסתו, והוא אומר לה, ביציאה הקרובה אנחנו מתחתנים, לא מחכים, שלושה חודשים. כשאני יצא, מעמידים חופה".
"בשעה עשר הצוות שלו שותה קפה. אמיתי מאוד אהב קפה ולשתות אותה לאט. נורה פגז ונהרג פועל בשתולה. הוא היה 500 מטר ליד, מיד הם עולים לטנק ונכנסים לקרב. לפני כן הוא חיסל עם הטנק יותר מעשרה מחבלים. הם עולים לעמדה, מחסלים חוליה, יורדים לעמדה, מחסלים עוד חוליה, ואז הוא רוצה לחתור למגע כי הוא חושב שיש עוד מחבלים. הוא עולה פעם נוספת וחושף את עצמו גם כדי לפגוע במחבלים וגם כדי להגן על כוח שנמצא סמוך. הוא יוצא מהטנק כדי לכוון אותו, יש רגע מסוכן בו נורה טיל והורג אותו".
הוא משתף גם ברגע קבלת הבשורה הקשה. "בל' בתשרי, היינו בפרק פרק הביניים בין הטבח הגדול שהיה בשמחת תורה לבין הכניסה הקרקעית, ויחסית היה שקט וחשבנו שהכל בסדר, שאמיתי עושה סיורים על הגבול. באותו יום ראשון הדלת נפתחת עם המבשרים, וזה רגע שהעולם חוזר לתוהו ובוהו, שהאדמה נשמדת מתחת לרגליים, שאף אחד לא הכין אותנו אליו", פותח הרב גרנות בשחזור הרגעים שבהם קיבלו הוא ומשפחתו את הבשורה הקשה מכל.
"למרות שאני הרבה מאוד שנים עוסק בשואה ואמונה, כל הגודל הזה כשהוא מגיע לבן האהוב שלך, שמאורס, שרוצה להתחתן, יפה התואר, יפה המידות, האצילי, בעל החלומות להקים משפחה, לגדל ילדים, ללמוד תורה ובעל אהבה גדולה להורים, למשפחה ולאדם אי אפשר להכיל את זה", הוא מוסיף.
אחרי יממה של התכנסות הוא מקבל החלטה. "יום אחד לאחרמ כן, לפני הלוויה, מתחילה לחדור ההכרה שנכון - תוהו ובוהו - אבל מוכרח להיות אור. כמו שהקב"ה ברא את העולם, אנחנו צריכים לברוא את העולם מחדש ולהתחיל להאיר אור. מאז, יותר משבעים ימים אנחנו מנסים לבנות את העולם ולהאיר אור. זה לא רק לשרוד או לצוף על פני המים, אלא ללמוד איך הכאב מופיע בתוך החיים, לא ככוח מבטל, מחסל, משתק, מדכא ומייאש, אלא ככוח שנותן חיים, אמונה, אהבה, תקווה".
"זה לא תמיד פשוט. יש גלים של כאב שמציפים וכואבים מאוד, אבל אנחנו כל יום ויום מנסים לראות איך הכאב הזה הופך להיות עבורנו, באופן אישי כמשפחה ועבור כל אחד ואחד, כוח ששולח אותנו קדימה לבנייה. זה לא מוות מקרי, זה מוות בגבורה מתוך קרב. זה מוות של חייל, של מפקד, שהחליט למסור את נפשו. אנחנו רוצה שזה יהיה בעל משמעות", הוא מוסיף.
כיצד מאירים את האור שעליו מדבר הרב גרנות? "נפריד בין שני מישורים. יש לנו המישור האישי של האבל והמישור הלאומי. במישור האישי כדי להאיר כאב הופכים אותו לתפילה, לכוח שמחזק את המשפחה. נזכרים באמיתי, קוראים דברים שהוא כתב, יודעים מי הוא היה ומנסים לקחת את הנקודות האלה ולתת להם מקום בתוך החיים שלנו".
"אנחנו נפגשים עם משפחות אחרות, הולכים לניחום אבלים, לפעמים אנשים שאנחנו מכירים וגם משפחות שאנחנו לא מכירים. מדברים איתם, מקבלים מהם חיזוק, מנסים לתת להם חיזוק, רואים שגם אצלם יש איפה להאיר. לפעמים יודעים איך, לפעמים מחפשים דרך. אנחנו מהניסיון שלנו מנסים לתת עצה טובה ולפעמים גם מקבלים בחזרה. כשכאב הופך לעשייה, לחיבור של המשפחה, לפעולה חברתית, לחסד, הוא מקבל משמעות והופך להיות אור. כל אחד מוצא את הדרך שלו לעשות את זה, כמובן כל אחד בכוחות שלו. זה בכלל לא קל, אבל הדרך ברורה לכולם".
כמי שפעיל בתל אביב שנים רבות, והכיר היטב את העיר כמוקד המחאה לפני ה-7 באוקטובר, הוא נשאל על הדרך שבה נוכל לא לחזור לאחור לימים המחלוקת ששיסעה את הציבור הישראלי. "חטפנו מכה נוראה שלא חטפנו מאז קום המדינה. ברור שהמכה הזאת מתחילה באויבים, ברשע שלהם, אבל היא בלי ספק קשורה לחולשה שהיינו בה. הם ראו אותה, הם דיברו עליה. ברור שהחולשה הזאת נבעה מהפירוק והפירוד שהיה בתוכנו. עכשיו מתחילים להתווכח מי אשם. אם נמשיך להתווכח מי אשם, לא נוכל להתאחד. אנחנו מבינים שכוח היחד הוא כוח שלנו להילחם. אנחנו חייבים להבין שכוח היחד הוא גם הכוח שלנו להמשיך כי האויבים לא ייגמרו".
"כיוון שכך אנחנו מוכרחים, דווקא בתוך תל אביב שהיא מוקד של עוצמות אדירות, אנושיות ויצירתיות וגם מוקד המחאה ומוקד המאבק החילוני הליברלי, צריך לקבל החלטה שיהיה מה שיהיה, אנחנו הולכים ביחד. כמו שאבא ואימא, שיש להם בית משותף, יכול שיש להם ויכוחים חריפים, אבל אי אפשר לפגוע בילדים ואי אפשר לפגוע בבית. אנחנו עם ישראל לא יכולים להתגרש, אין לנו לאן ללכת. אז אנחנו חייבים לנהל את הבית ביחד", הוא מוסיף.
לדבריו, "יש סוגיות כואבות, קונפליקטואליות, יש מתחים, יש מחלוקות ועוד יהיו. אבל עלינו לקבל החלטה שיהיה מה שיהיה, השותפות שלנו חשובה יותר והיחד שלנו משמעותי יותר. נדבר ביחד ויכול להיות שנוותר על כמה דברים שכל אחד מאיתנו חושב על הצדק הפרטי שלו ונדע שזה הכוח הישראלי. אם נעשה את זה בשותפות, הפתרון המשותף יהיה יותר משמעותי, יותר גבוה, יותר שלם, מהאמת שכל אחד מהצדדים מביא. אנחנו חייבים לומר לעצמנו שאנחנו לא חוזרים לשם, אנחנו לא חוזרים לשיח המפלג ולא חוזרים לתפיסה שצדק מצד אחד שווה יותר מהאמת השלמה שכולנו מביאים".
במפגש שקיים עם אח של חטוף שמע הרב את הכאב הגדול וגם מכאן, לדעתו, צריך למצוא את המאחד. "הוא בא עם כאב עצום. הכאב של יישוב שספג הרוגים ועשרות חטופים. עיקר הכאב שלו הוא סוגיה שחייבת להיות מאחדת. השאלה 'איזה אדם בישראל לא רוצה שהם ישתחררו' הופכת להיות שוב סוגיה מפלגת. סיכמנו שזה אתגר משותף של כל עם ישראל, ימין ושמאל דתיים וחילוניים, שהסוגיה הזאת של החטופים תהיה עניין שכולנו נאבקים עליה. זה לא אומר שלא יכולות להיות דעות שונות ברמה הטקטית. אבל זו לא מחלוקת אידיאולוגית. כי המלחמה הזאת לא תסתיים וזה לא יהיה ניצחון אם לא נשחרר את החטופים. ברור, כי איך יהודי יכול לעמוד מנגד כשאחיו מעונים והחיים שלהם נהרסים ומשפחות הרוסות? לכן בואו נחפש את הדרך ביחד.
למי ששואל האם נכון ללכת לכיכר החטופים והאם הדבר לא יתפרש כתמיכה בעסקה מסויימת עונה הרב גרנות כי "כל אחד מההתיישבות, שכל אחד מהעולם החרדי, מבתי הכנסת, יכול ללכת כל יום לחזק את המשפחות. אנחנו מארגנים עצרת מאחדת שתאפשר לכולם להגיע גם בלי מסרים שאולי לא כולנו מסכימים עימם. אנחנו מקווים שהמסרים יהיו מאחדים ולא מפלגים, שלא צריך להציע לממשלה איך לפעול, שהיא תעשה את זה לבד, אבל לצעוק ביחד. אני מבקש מכל הציבור להשתתף בזה, ובינתיים לבוא לחזק, לבוא להתפלל, לתת חיבוק, לא להישאר מאחור".
כשהוא נשאל האם צה"ל צריך להגביר את פעילותו בצפון ולעבור למצב של מלחמה עונה הרב, "אני רוצה לעשות הפרדה. ברור שיש שם כל הזמן קרבות והבן שלנו נהרג והוא לא היחיד. יש לי המון סימני שאלה על מה שקורה בצפון. ברור שמה שקורה שם במצב רגיל מחייב מלחמה, לא יכול להיות שחבל ארץ יהיה מפונה ונותקף כל יום ולא נחסל את מי שעושה את זה. אני מקווה ומתפלל שמקבלי ההחלטות גם חושבים כך, ושהשיקולים שלהם טקטיים, אבל אסטרטגית הם מסכימים איתי".