"עוד אבינו חי" - כיעקב אבינו, אשר דווקא במותו, ועם מסע קבורתו המיוחד, ציווה לנו את החיים, כך גם חיילינו שנפלו בשדה הקרב של עזה, במותם מצווים לנו את החיים: חייה החדשים של מדינת ישראל אחרי המלחמה בעזה חייבים להיות ראויים לקורבנם, ולהלום את המטרות למענן הסתערו ומסרו את נפשם.
אנו חבים לחיילים, ולמשפחותיהם, חוב ענק, חוב שנקבע מראש על ידינו ממש, בעת שהגדרנו בממשלה את מטרות המלחמה, מהן אסור לנו לסטות, ואותן אסור לנו למסמס.
נהוג לומר שקיים הסכם בלתי-כתוב בין הממשלה לחייליה, אותם היא שולחת לשדה הקרב, בידיעה ברורה של המחיר שהם, ומשפחותיהם, עלולים לשלם. במלחמה העזה המתנהלת בעזה, ההסכם הזה דווקא כתוב ואפילו חתום. בניגוד ל"סבבים" קודמים, שמטרותיהם היו עמומות, לעתים במתכוון, למלחמה הזו נקבעו ונכתבו על ידינו מראש מטרות מוגדרות וברורות, שנועדו להבטיח באמת "מזרח תיכון חדש": מיטוט מלא של כל יכולותיו הצבאיות, השלטוניות, והכלכליות של החמאס בעזה, הסרת כל איום מעזה על מדינת ישראל לשנים רבות קדימה, יצירת אזור חיץ משמעותי בתוך רצועת עזה, וכמובן יצירת התנאים להשבת חטופינו. הסכם כתוב וחתום, ממנו אסור לנו, מוסרית, לסטות. הסכם שמייצר את הבסיס להישג שהוא גם מדיני ולא רק בטחוני. סוף מעשה במחשבה תחילה.
יותר מידי פעמים בעבר הנחילו לנו חיילינו הישגים צבאיים ובטחוניים, שמוסמסו לאחר מכן בהיבט המדיני. לא עוד. הפעם, הגדרנו מראש מטרות מלחמה, שאם לא ימוסמסו, אם לא נסטה מהן, ננחל גם הישגים מדיניים שעבורם נכון היה להילחם, וגם לשלם את מחירה הכואב של המלחמה.
כשיצאנו למלחמה בעזה, ידענו שאת המלחמה הקשה והעזה הזו יש לנהל מתוך אחדות גדולה, מתוך שותפות-אמת בין כל חלקי העם, שערב שמחת תורה הקיטוב בתוכו הגיע לשיאים איומים, אולי נכון יותר לומר: לתהומות מסוכנים עד מאד. לכן, מטרות המלחמה שהגדרנו היו כאלה שתואמות את רוח העם כולו, מטרות סביבן יכולים להתלכד כולם, מכל חלקי המפה הפוליטית והאידיאולוגית, באחדות גדולה שהיא גם המפתח לנצחון. הסיסמא "יחד ננצח" היתה למנוע המרכזי של כל החלטותינו, למצפן הראשי שקבע את צעדינו, ולרוח הגדולה שהניעה את כוחותינו בשדה הקרב.
למען האחדות הזו הסכמנו לשלם גם מחירים יקרים, לא פשוטים כלל, בין היתר גם את מחיר הדרתנו מ"קבינט ניהול המלחמה". למען האמת, לא הוגן היה לתבוע את המחיר הזה מאתנו, לא הוגן כלפינו, ועוד יותר לא הוגן כלפי מצביעינו, שאנו שלוחיהם בשדה הפוליטי לא פחות ממה שהם שלוחינו בשדה הקרב. הסכמנו לשלם את המחיר הזה, בתנאי שהוא יוגדר ויתוחם מראש, בכתב, ובאופן שלא מאפשר לאף אחד להתבלבל: "קבינט ניהול המלחמה" יקבל את ההחלטות הטקטיות בלבד, ואילו ההחלטות האסטרטגיות יתקבלו אך ורק בקבינט המדיני-בטחוני, בו אנו מיוצגים, ולא רק מצביעים כך או אחרת, אלא גם, ובעיקר, משפיעים: שותפים לדיון ולחשיבה, ויכולים להניע מהלכים על בסיס הערכים ותפיסות העולם שלנו. לא פעם ולא פעמיים הצלחנו בכך, והנענו את הממשלה כולה לקבל החלטות נכונות יותר, תואמות יותר את ערכינו למענם נשלחנו ע"י בוחרינו. על ההשפעה הזו אסור לנו לוותר.
האמת חייבת להיאמר: לא רק את בוחרינו אנו חייבים לייצג היום בכל דיון אסטרטגי כזה, אלא גם רבים-רבים בעם, שזוועות החמאס משמחת תורה פקחו את עיניהם, והיום הם מבינים שאנחנו צדקנו. קריסת הקונספציות הישנות, אלה שטעו לראות בנסיגות ובוויתורים, בהכלה ובהימנעות-מעימות - מפתח לשלום ולשגשוג, אלה שדימו שניתן להחליף עומק אסטרטגי באמצעים טכנולוגיים, שראו ברשות הפלסטינית פרטנר, שסברו שניתן לקנות שקט בכסף, ושניתן להחליף הכרעה בהרתעה – קריסת הקונספציות האלה מחייבת עוד יותר לא רק לשתף אותנו בכל דיון אסטרטגי, אלא גם להאזין ברוב קשב לכיוונים שנציע בדיונים אלה. עלינו לעמוד על המשמר ולוודא שכך אכן יהיה, ובה-בעת להוקיע ולהדוף בתוקף כל נסיון לייצר מציאות אחרת, משום שהוא לא רק לא הוגן, הוא מלמד על רצון לחזור לאותן קונספציות הרסניות.
עוד לפני שנדון בהחלטות של "היום שאחרי", חובה עלינו לוודא שההחלטות שקיבלנו כבר, בדבר מטרות המלחמה – נשמרות במלואן וללא שום סטיה. אם קבענו במטרות המלחמה שיש להסיר כל איום מעזה כלפי ישראל, המשמעות חייבת להיות שרצועת עזה תהיה מפורזת באופן מלא, וזאת לפני וכתנאי-מקדים לכל שיקום מכל סוג שהוא. הפירוז חייב לכלול את כל סוגי הנשק, ואת כל המנהרות כולן, ובודאי המנהרות המאפשרות הזרמת נשק נוסף לרצועת עזה, דרך של מה שמכונה "ציר פילדלפי". כל עת שהמנהרות הללו עלולות להיות פעילות – לא השגנו את מטרת הפירוז, לא עמדנו בחובתנו שכבר נקבעה ונחתמה: להסיר כל איום מעזה כלפי ישראל. לא יהיה שום שיקום ללא פירוז – את העקרון הזה קבענו בעצם כבר ביום הראשון של המלחמה, וחובה עלינו, על הממשלה כולה ובעיקר על העומד בראשה, להדגיש אותו הן כלפי פנים, והן כלפי חוץ – כלפי כל שותפינו, וגם כלפי אויבינו.
אם קבענו במטרות המלחמה את ריסוק היכולות השלטוניות של חמאס – אזי חובה עלינו לוודא שהחמאס, סייעניו, שלוחותיו, ועושי-דברו יהיו מודרים לחלוטין מכל סמכות שלטונית, ובמצב המלחמה והפליטות הקיים היום, ודאי חייבים להדיר אותם מהסמכות השלטונית החשובה ביותר: סמכות חלוקת הסיוע ההומניטארי.
מצב בו החמאס, או סייעניו כדוגמת אונר"א או עמותות חמאסיות אחרות, מחלקים ציוד הומניטארי – חוטא למטרות המלחמה שכבר הוגדרו, ומחייב תיקון.
על ערש דווי מגייס ישראל הראשון, הלא הוא יעקב אבינו, את כל נחישותו, דווקא אל מול יוסף בנו האהוב. "וימאן" – אותה מילה המבטאת את הסירוב העיקש והנחוש של יוסף להיכנע לפיתוייה של אשת-פוטיפר, אותה מילה ממש מבטאת בפרשתנו את סירובו של יעקב להצעתו של יוסף: "וימאן אביו ויאמר: ידעתי בני, ידעתי, גם-הוא יהיה-לעם, וגם-הוא יגדל, ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו".
רש"י מסביר לנו את הסיבה לנחישות הזו: "ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו – שעתיד יהושע לצאת ממנו, שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל". ברכה משותפת ומאחדת לשני האחים – בודאי, ועם זאת, האח שמבטא נאמנות גם לארץ ישראל וגם לתורה - יוקדם לברכה, גם אם הוא הקטון. הציונות הדתית מבטא מאז ומעולם את השילוב המנצח הזה, והיא תעמוד בנחישות על זכותה וגם על חובתה להשפיע בקדמת הבמה, בקביעת עתידו של עמנו בכלל, ובמלחמה במיוחד.
אנו נושאים על כתפינו את חובותינו כלפי חיילינו, כעדי יקר, ועם זאת כמשא כבד ומחייב. אסור שמחיר המלחמה ישבור אותנו, ועם זאת חשוב שהוא יעמוד לנגד עינינו, וישכון בתוך לבנו, כל הזמן. לכן אני משתתפת בלוויותיהם המרגשות והמדמיעות, קורעות-הלב והמעצימות גם יחד. לכן אני מגיעה לשבת עם משפחותיהם בבתי החולים ובבתי האבלים, לחוש את הכאב החודר, לחבק, להתחבר, ועם זאת גם לזקוף את הראש ולצעוד קדימה מכוחם, ולמענם.
יחד ננצח, בע"ה. שבת שלום!