כיפה ישראלית

כ-480 חיילים וחיילות נפלו עד כה במערכת 'חרבות ברזל'. רבים מהם באופן לא פרופרציאנלי למספרם בחברה הישראלית חובשי כיפה ואנשי ההתיישבות.

 במלחמת יום כיפור חמישית מהנופלים היו אנשי התנועה הקיבוצית שעה שאלה היו אחוזים בודדים בחברה הישראלית. אז רבים מהשירים נכתבו על העמק החסר, על הגלבוע היתום, עתה יצטרכו השורות לתאר ביתר שאת ספסלים ריקים בבתי המדרש וילדים המצפים לשווא לאביהם שיחזור מהקרב כשהם יתומים בנופי בראשית של יהודה ושומרון. 

המועצה המקומית אפרת שכלה מאז פרצה מלחמת חרבות ברזל בישיבת נווה שמואל 6 מבוגריה, 3 מהם מאותה הכיתה. בישיבת ההסדר בירוחם שיכלה 7 מבוגריה, כך גם מוסדות מובילים אחרים המשתייכים לזרם הכיפות הסרוגות. 

דמויות רבניות וחינוכיות מהמגזר שיכלו את בניהם ובימי השבעה ביקשו לחזק את ערכי האהבה לארץ הזאת, לאנשיה, דתיים וחילונים.

אנשי העוטף האמיצים שרבים מהם משתייכים אל התנועה הקיבוצית וידיהם חורשות ברגבי אדמתה מוקירים ומכירים תודה על אינסוף הקורבנות של הכיפות הסרוגות.  אי אפשר למשל להתעלם מהמפגש של הרב קלמנזון ששכל את בנו כשאנשי העוטף ביקשו להודות על החינוך הערכי שהעניק לילדיו שבאו לעזור בשבת השחורה ההיא.

מוסדות החינוך שהעמידו הכיפות הסרוגות, הישובים ביהודה ושומרון ריקה כמעט מגברים בגילאי ה20 עד 40, הם בטנקים, בסמטאות, במפקדות כתף אל כתף עם חבריהם מתל אביב, מהקיבוצים ועיירות הפיתוח. אולם יש להודות כי הם ניצבים בחזית ותופסים נפח גדול בהרבה באופן יחסי למספרם בחברה הישראלית.

אינני חושב שהם מבקשים שיודו להם, אין הם רוצים מדליות של נתינה או מחיאות כף. הם כמוני שחמשה מילדיו נמצאים בצה"ל כמעט 80 יום מאמינים בעולם הערכים הזה, במחויבות למדינה, לביטחונה ולשלומם של אזרחיה כולם גם אם נדרשת הקרבה. 

ההקרבה במלחמה מלמדת אותי ואותנו שיעור באהבת ארץ ישראל ועם ישראל,  הכיפה הסרוגה יכולה וצריכה להיות המקף המחבר בחברה הישראלית ולא רק בשדה הקרב. אם ננהג באחריות ולא נחשוב לאחר המלחמה שמגיע לנו יותר בהתיישבות או בכספים קואליציוניים בגלל הקורבנות והמחיר ששילמנו אלא נמשיך לדבוק בערכים בשמם צעדנו בתופת נוכל להמשיך לשמש גוף מחבר וחיובי בחברה שלנו.

לצד זאת אני מייחל שנאמץ בחברה הישראלית, את ההכרה על תרומתם והאמפתיה על האובדן, כפי שידענו כחברה להכיר לקורבן הגדול של התנועה הקיבוצית.

בשנת 1974 כתבה דורית צמרת בת קיבוץ בית השיטה שאיבד 11 מחבריו במלחמת יום כיפור את השיר "החיטה צומחת שוב" בשיר כתבה

"שָׂדוֹת שְׁפוּכִים הַרְחֵק מֵאֹפֶק וְעַד סַף

וְחָרוּבִים וְזַיִת וְגִלְבֹּעַ -

וְאֶל עַרְבּוֹ הָעֵמֶק נֶאֱסָף

בְּיֹפִי שֶׁעוֹד לֹא הָיָה כָּמוֹהוּ.

[...]

הֵן זֶה אוֹתוֹ הָעֵמֶק, הֵן זֶה אוֹתוֹ הַבַּיִת

אֲבָל אַתֶּם הֵן לֹא תּוּכְלוּ לָשׁוּב.

וְאֵיךְ קָרָה, וְאֵיךְ קָרָה וְאֵיךְ קוֹרֶה עֲדַיִן שֶׁהַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב."

לו יכתבו המילים והשירים מחדש לאחר ימי מלחמת חרבות ברזל ראוי יהיה לה לחברה הישראלית כי השירים והמילים יביעו הכרה במחיר הכבד שנשאו אנשי הכיפות הסרוגות ואנשי ההתיישבות ואלה מצידם יקחו על עצמם להמשיך להיות המחבר והמאחד בחברה הישראלית.