השבוע הייתה לי שבת נדירה שבה התארחתי מחוץ לבית, אצל בתי האהובה בצפת. זה דבר שקורה פעם בכמה שנים, כך שכשזה מגיע אני מתענגת על כל דקה, מה גם שהיא באמת פינקה אותי מכל הלב. מחלון הדירה שלה נשקפת הכינרת במלוא הדרה, ומכיוון שנולדתי בצפון ונדדתי לבית שמש, כל נסיעה לכאן פותחת לי את הלב והנשמה. תוסיפו לזה את הנכד הכי חמוד בעולם ותבינו שבאמת היה מושלם. אבל לא על השבת רציתי לספר, אלא על ביקור מיוחד שעשינו בצאתה.
בעלי היה במסייעת צנחנים של גדוד 890, ואחרי שהתחתנתי איתו הבנתי שצנחן זו מהות שלא עוזבת את האדם לאורך כל החיים. למרות שהוא חזר בתשובה וכבר עבר את גיל חמישים, השירות שלו כצנחן הוא חלק חשוב מהזהות שלו עד היום. הוא שומר על קשר קרוב עם החברים שלו מהצבא, יש לו קבוצת ווטסאפ פעילה איתם ובכל יום עצמאות הם נפגשים לעשות "על האש" ביער. כמובן שמאז תחילת המלחמה הזהות הזאת נוכחת ללא הפסקה. קשה לו כל כך להיות בבית ולא ללכת להילחם. אם זה היה תלוי בו, הוא היה בעזה מהיום הראשון. "את לא יכולה להבין את הצורך האדיר לצאת לשם ולהיות חלק ממי שמגן על עם ישראל. הלב שלי חם למלחמה", ניסה להסביר לי פעמים רבות. חבל רק שבצבא חשבו קצת אחרת והסבירו לו שבגילו עדיף שלא יבוא.
אז במוצאי השבת נסענו לבקר חברים שלו בבסיס בצפון. מיד עם צאת השבת אפיתי עוגת קפה חמה ויצאנו לבסיס. בהתחלה לא ממש הבנתי למה כדאי גם לי להצטרף. היה נראה לי שזאת הולכת להיות פגישה של גברים, צנחנים, כאלה שמבינים זה את זה ואני ממש לא קשורה לזה. אבל אחרי שהגענו לשם שמחתי מאוד שהצטרפתי.
במלוא הדרם
מאז תחילת המלחמה אני מתבוננת בהשתאות עצומה בשינוי האדיר שמתחולל בצבא שלנו. גם אני כבר עברתי את גיל חמישים, חוויתי לא מעט מלחמות, הייתי עיתונאית של הירחון 'במחנה נח"ל' וראיינתי המון חיילים. אבל מה שקורה עכשיו – לא ראיתי מעולם. אם בשנה שעברה עלינו ראינו מראות קשים שלא נראו ולא נשמעו מעולם, מכתבים של לוחמים ותיקים שמשסעים וקורעים את אחדות הצבא, מאיימים בסירוב פקודה ומקעקעים את כל הלגיטימציה שלנו לחיות בארץ הזאת – הגיע השבעה באוקטובר והפך את כל התמונה. החיילים שלנו מתגלים במלוא הדרם, גיבורים, מוארים, מלאי אמונה, ברורים לעצמם, חזקים כל כך. ממש אפשר לראות את האור בעיניים ואת האש בלב אצל כל אחד מהם. אני לא חושבת שראיתי אי פעם מראות מרגשים כאלה. בכל סרטון של חיילים שמגיע אליי אני מיד צופה כי זה תמיד כל כך מחזק ומרגש. תמיד יורדות לי דמעות כשאני רואה אותם נלחמים בשם השם, לובשים ציציות, מתפללים, מודים, יודעים מי שלח אותם לשם ולמה.
ולכן התרגשתי כל כך להיות בבסיס הזה. פגשנו בו מילואימניקים מבוגרים שנמצאים שם כבר מתחילת המלחמה לצד חיילים צעירים יותר, אחרי שבועות ארוכים שלא ראו את הבית. הם לא בחזית, הם שם כדי למנוע חזית נוספת. ועדיין יכולתי לראות בעיניים שלהם, בדיבור שלהם, את אותם מראות מרגשים. את השמחה שלהם, את השקט והביטחון שהם עושים את הדבר הכי נכון וצודק שיש. את האמונה העזה בעם ישראל, את האחדות שמערבת שם את כולם, חילונים ודתיים, ותיקים וצעירים, אשכנזים וספרדים – עם ישראל. מיד כשהגענו הם הרגיעו אותי שהכול כשר והראו לי שיש להם בית כנסת צמוד שבו הם מתפללים בשבת. אני באתי עם העוגה כדי להביא להם משהו – והם מיד התחילו לכבד את בעלי ואותי בחזרה בקרמבו ומיץ וכל מה שהיה להם לתת.
אבל בעיקר התרגשתי לחוות את האור שראיתי בעיניים של כולם, אור של מלחמת קודש אמיתית, אור של אמת פשוטה וברורה, של תקווה, של ידיעה למה הם כאן. בעלי דיבר עם החברים שלו בשמחה ובהתרגשות, ובינתיים אני ישבתי לי בצד וליקטתי דיבורים מעניינים. אחד מהם, שהיה ככל הנראה המפקד, אמר לי בכאב שהוא לא מבין מה קורה בתקשורת. "כשאנחנו שומעים מה אומרים בחדשות, זה נראה כאילו כל התפקיד שלהם הוא להחליש את העם", אמר לי והסכמתי עם כל מילה. "נראה לי שהם לא מבינים שלא רק אנחנו, החיילים, במלחמה. כל עם ישראל נלחם עכשיו. אצלנו כולם יודעים שרק האחדות והדיבורים החיוביים יכולים לעזור לנו להמשיך הלאה. אבל בתקשורת נראה שהם עושים את הכול הפוך. איך אפשר שהעם יישאר חזק ואיתן בתמיכה שלו בנו, אם מחלישים אותו כל הזמן? הרי גם הם נמצאים במלחמה, זאת מלחמה על החיים שלנו כאן!" הסכמנו בינינו שרוב העם מרגיש אחרת. שהמחלוקת והביקורת ההרסנית מייצגת רק מיעוט, ואילו רוב העם עבר שינוי לא פחות מהחיילים. אני ללא ספק רואה את זה בציבור החרדי שבקרבו אני חיה, אבל גם אצל בני משפחתי החילונים. בעלי אמר להם דברי חיזוק קצרים ששימחו ועודדו אותם, ולבסוף אמר משפט אחד שסיכם את החוויה כולה: "באתי לחזק אתכם ויצאתי מחוזק. כשאני רואה אתכם אני מתמלא גאווה ותקווה. אשרי העם שככה לו".
אמפנדס תירס ותפוחי אדמה
זהו הבורקס הארגנטינאי שממלאים בשלל מילויים טעימים – בשר עם ביצה קשה, צימוקים וזיתים, תירס, תפוחי אדמה, פטריות. אמא לא הכינה את המעדן הזה הרבה פעמים, אבל הפעמים הבודדות שכן טרחה ועמלה על הכנתו זכו לתגובות נלהבות במיוחד. אם רוצים אפשר להכין אותו גם עם 250 גרם בשר טחון, שאותו מטגנים יחד עם הבצל והפלפל, לפי אותו מתכון בדיוק. וכן אפשר לעשות גרסה חלבית – להוסיף לירקות 50 גרם גבינה צהובה ו־50 גרם גבינה מלוחה מגוררת. לבחירתכם. האמפנדס נהדרים בכל אחת מהגרסאות.
דרגת קושי:
בינונית
זמן אפייה:
25-20 דקות
24 אמפנדס קטנים
לבצק:
3 כוסות קמח
1/3 כוס שמן
2/3 כוס מים רותחים
1 כפית מלח
למלית:
4 תפוחי אדמה מבושלים בקליפתם
2 בצלים קצוצים
פלפל ירוק אחד קצוץ
3 כפות שמן
חצי כפית כמון
חצי כפית פפריקה
כוס תירס קפוא או משומר מסונן
4-3 ביצים קשות
4 כפות זיתים ירוקים מגולענים
מלח ופלפל
ביצה טרופה ושומשום למריחה
לצ'ימיצ'ורי:
4 כפות פטרוזיליה או כוסברה
3 שיני שום כתושות
רבע כפית צ'ילי גרוס
מלח ופלפל
חצי כפית מיץ לימון או חומץ
4 כפות שמן זית
מכינים את המלית: במחבת גדולה מטגנים את הבצל והפלפל הירוק בשמן במשך 8-7 דקות. מוסיפים את הכמון והפפריקה ומערבבים, מוסיפים את התירס וממשיכים לטגן ולערבב עוד כחמש דקות. מסירים מהאש. מקלפים את תפוחי האדמה, מועכים אותם בקערה ומוסיפים להם את תערובת הירקות. מערבבים ומתבלים במלח ופלפל. חותכים את הביצים הקשות לקוביות וקוצצים את הזיתים ומוסיפים לתערובת.
מכינים את הבצק: לשים את כל החומרים לבצק אחיד, חלק ומבריק. יוצרים גליל מוארך ומחלקים אותו ל־24 חתיכות. מרדדים כל חתיכה לעיגול קטן בעובי חצי סנטימטר, מניחים כפית מהתערובת על מחצית עיגול ומקפלים את החצי השני. סוגרים היטב ומהדקים בתנועות של צביטה. מניחים על תבנית התנור מרופדת בנייר אפייה, מורחים בביצה וממשיכים להכין באותה צורה את שאר האמפנדס. אופים בחום של 180 מעלות כ־20 דקות עד שהאמפנדס זהובים מאוד.
בזמן שהמאפים בתנור מכינים את רוטב הצ'ימיצ'ורי: טוחנים במעבד מזון את כל החומרים עד לקבלת רוטב לא אחיד לגמרי, ומגישים יחד עם המאפים החמים.
* אפשר להכין מראש ולחמם ממש לפני ההגשה, ואפשר גם להקפיא.
לתגובות: avmyzlik@gmail.com
***