צביקה גרינגליק, אביו של סרן שאולי גרינגליק שנפל בעזה, סיפר שהמשפחה מתכננת להוציא צמיד ועליו המילים "במותו ציווה לנו לעשות חיים" - שינוי קטן ומשמעותי מהמשפט המקורי.
שאולי תכול העיניים ויתר על החלום המוזיקלי שלו, שבדיוק התחיל לעשות פירות, לטובת מה שהוא הגדיר "חלום ישן": להילחם למען המדינה שהוא אוהב. איש צעיר בן 26, יליד דור ה־Y. הכי לא אינדיבידואליסט, הכי למען הכלל.
לצד הערכיות המדהימה והלא מובנת מאליה, שאולי גרינגליק, כמו רבים מהנופלים בימים אלה, ידע גם לחיות טוב, לצחוק, לשיר וליהנות מהחיים. בעובדה שאדם חי בצבעים עזים ומגוונים יש משהו מרגיע ומנחם. צריך גם לדעת לעשות חיים. אנחנו עוד נצא ונבלה, כי שאולי ואחרים ציוו לנו. רק ייתכן שזה ייקח עוד כמה שבועות או חודשים, כשיהיה לנו קצת אוויר.
מי שכתב את המשפט המקורי "במותם ציוו לנו את החיים" לא היה שר הביטחון הראשון של מדינת ישראל, גם לא יושב ראש הוועדה לטקסים וסמלים של הכנסת, אפילו לא קופירייטר של לשכת הפרסום הממשלתית. היה זה המשורר חיים נחמן ביאליק, שכתב אותו בהיותו בן 25. שורות אלה חותמות את השיר הארוך "אם יש את נפשך לדעת", שבו הוא עוסק בכוחו של בית המדרש להעניק ללומדי התורה ולעם כולו תעצומות נפש, יכולות של מסירות נפש ואפילו את נצחיותו של העם. "ובמותם ציוו לנו את החיים", כותב ביאליק על יושבי בית המדרש, "החיים עד העולם".
מדינת ישראל לקחה את השורה הזאת של ביאליק, הוציאה אותה מתוך בית המדרש והשאילה אותה למוסרי הנפש על המדינה, לחללי צה"ל. אומנם שני הערכים הללו כלל אינם סותרים ואפילו להפך, אבל התוכן שיצקו לו ימי הזיכרון במדינה העברית היה אחר. המשפט היפה הזה, שנמצא בכל טקס זיכרון לנופלים, הולך איתנו שנים רבות. עם הזמן, לא נעים לומר, הוא הפך לקלישאה. אבל מכיוון שבשלושת החודשים האחרונים אנחנו רואים את כל הקלישאות מתנערות מהנפטלין, יוצאות מהבוידעם וקמות לתחייה, גם האמירה הזאת, על מוות וציווי החיים, פתאום התייצבה ובאה מולי. אני מהרהרת הרבה במילים האלה. מה הן בעצם אומרות?
המחשבה הראשונה היא שחיילינו יצאו לקרב ונהרגו בו כדי שאנחנו נוכל לחיות. המוות שלהם איפשר לנו חיים. כך זה היה בקום המדינה, במלחמות, במבצעים ובהיתקלויות שבאו אחר כך. וגם בימים האלה, בקרבות בלימת המחבלים ובמאבק להשמדת הרוע, כדי שתושבי מערב הנגב ואחר כך הצפון ויהודה ושומרון ובעצם כל מדינת ישראל יוכלו לחיות. לחיות ולא להיות מאוימים. לחיות ולא למות.
אבל לא מדובר רק בחיים במובן של דופק, חמצן ופעילות פיזיולוגית תקינה. החיים, שניתנו לנו במתנה על ידי מי שאינם עוד, הפכו לדבר יקר ערך. הנופלים מצווים עלינו לא רק לחיות, אלא להמשיך פה בעולם את מה שהתחלנו. את חיי המשפחה, היצירה והבניין שלנו. הם נתנו את היקר להם מכול כדי שנפעל. במותם ציוו לנו המשך חיים. גם אם לפעמים קשה מאוד לקום בבוקר, גם אם נראה שמה הם הדברים הקטנים לעומת החיים והמוות, גם אם לפעמים העצב מאיים להכריע. הם לא מתו כדי שגם אנחנו נמות. הם ביקשו ועדיין מבקשים, מהמקום שהם נמצאים בו, שנמשיך לחיות. במותם ציוו לנו - חיו!
השבוע התכתבתי עם ידיד שהתחתן לא מזמן. הוא יצא מעזה ואחרי התאוששות התפנה לשאול לשלומי. שאלתי בחזרה, והוא סיפר שהמלחמה נתנה לו פרופורציות. לפני המלחמה הטרידה אותו העבודה וחופשה גדולה שתכנן לעשות. עכשיו הוא רק מבקש להיות עם רעייתו הטרייה בבית, לא יותר. אחד הפירושים של ציווי החיים הוא קודם כול לקבל פרופורציה על החיים. להתמקד בעיקר, בלחיות נכון.
ומחשבה נוספת היא על חייהם של מי שאינם עוד איתנו בגוף. במותם הם הגיעו למקום שאין בו כאב או צער, לעולם שכולו טוב. אך הם התחילו בעולם הזה דברים שלא יוכלו להמשיך. ובכך שהם אינם, מי שזוכר אותם ומי שקרוב אליהם מצווה להמשיך את מה שהתחילו פה. להמשיך את האור שלהם, להעביר הלאה את המידות הטובות, לחיות אותם גם. במותם ציוו לנו לחיות מעט את החיים שלהם, אותם.
נותנים חיים במתנה
אבל יש מלוחמינו שבמותם לא רק ציוו לנו את החיים אלא זכו להציל חיים. פצועים קשה שנפטרו בבית החולים, ובני משפחתם באצילות שאין כמוה ביקשו לעשות טוב לאחרים למרות הכאב והקושי שלהם.
לא כל המקרים פורסמו, לא כל המשפחות מסכימות לפרסם שאיברי יקיריהן נתרמו. אבל בכל כמה ימים מבליחה אלינו ידיעה שמערבבת בין מוות לחיים, בין צער ואובדן לתקווה. בחודשים האחרונים עשרות בני אדם קיבלו את חייהם במתנה לא רק מאזרחים שנפטרו (ומעשיהם ראויים גם הם להוקרה) אלא מחיילים.
סרן רועי נהרי מחטיבת הצנחנים, שנפצע קשה בקרבות בכפר עזה, הציל חמישה בני אדם. אמו, איריס, סיפרה שההחלטה הייתה לא פשוטה, אבל הם ידעו שזה מה שבנם היה רוצה. עמיחי רובין, שלחם במוצב בעוטף עזה גם אחרי שנפצע, הציל במותו חמישה בני אדם. הוריו הרגישו שזו הצוואה שלו. סמל ראשון שהם בן הרוש מסיירת הנח"ל, שנפצע קשה בקרב עם מחבלים בכרם שלום, זכה גם הוא להציל חמישה בני אדם. אמו ידעה שזה היה רצונו. סמל ראשון יהונתן יצחק סמו, צנחן שנפצע אנוש בקרב בעזה, זכה להציל במותו שישה בני אדם. משפחתו סיפרה שהיא לא התלבטה, כי זה היה יהונתן, אדם שמחויב לעזור ולתרום. בועז אריאלי ממעוז חיים, אזרח שנהג לצאת ולפנק חיילים בשטחי הכינוס בצפון ובדרום, נהרג בתאונת דרכים. אשתו נענתה לבקשה לתרום רקמות מגופו ולהציל בכך חיים. היא ידעה שזה רצונו. תורם מפורסם יותר, שתרם כליה עוד בחייו, הוא רס"ר במילואים הרב נערן אשחר. הוא הציל בחייו אדם שלא הכיר, ובמותו הביא חיים חדשים לעוד ארבעה.
הרשימה הזאת היא רשימה חלקית, ולמרות חלקיותה היא מרשימה. כל התורמים הביעו את רצונם לכך עוד בחייהם, בחתימה על כרטיס אדי או באמירה בעל פה. יכולת נתינה והענקה שאין לה גבול. ואם זה מה שהיה ברגעיהם האחרונים, אפשר רק לדמיין אילו ערכים הנחו אותם בחייהם. על האנשים האלה אפשר לומר שבחייהם ובמותם ציוו לנו ונתנו לנו חיים.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***