אם היה לי שקל על כל פעם שמישהו אמר לי "אתה יכול לכתוב מופע שלם על דברים הזויים שאנשים אומרים בשבעה" היו לי עכשיו משהו כמו ארבעה שקלים, גג חמישה. ובכל זאת המשפט נאמר וגם יש בו מן האמת. שבעה היא אירוע שיש בו לא מעט מבוכה ואנשים מרגישים צורך למלא את החלל במלל. זה כולל אותי, כמובן, שברוב טמטומי באחד מבתי האבלים שבהם ביקרתי לאחרונה שלפתי מהמותן משפט שאני כל כך מתבייש בו, שאין סיכוי שאכתוב אותו כאן. מביך מביך מביך. לכן אני ממש לא מתלהב לעשות צחוק ממשפטים שאנשים שלפו מתוך מצוקה. ובכל זאת, על ביטוי אחד שחוזר על עצמו הרבה אני חייב להתעכב. ביטוי שהשמיעו באוזניי בשבעה וששמעתי לא מעט במסדרונות בתי החולים כשהסתובבתי בין הפצועים. וצמד המילים הנפוץ הלוא הוא: "תהיו חזקים".
איי איי איי, מאיפה לגשת לזה בכלל.
קודם כול, חשוב לומר שגם אני חטאתי לא מעט בהוראה המוזרה הזאת. לפני עשרים שנה הלכתי ללוויה כדי לכבד חבר שלי שאיבד מישהו קרוב מאוד. מסוג האסונות שהמשפחה אף פעם לא לגמרי מתאוששת מהם. ובעודי מלווה את החבר האהוב שלי מהקבר אל היציאה מבית העלמין, מלמלתי לו "תהיה חזק, תהיה חזק". והוא ענה לי "בסדר יאיר, בסדר". ואני שואל את עצמי, מה רציתי ממנו? למה אני בכלל מחלק משימות לאבלים? ואיך חשבתי שזה עובד בדיוק? שהאבל שכח את סוד ההתאוששות? שהוא צריך תזכורת לאפשרות הפשוטה של "להיות חזקים"?
להגיד לאבל להיות חזק זה כמו להגיד למלפפון להיות עוגת שוקולד. הוא לא יכול להיות עוגת שוקולד כי הוא כרגע מלפפון. לא הדוגמה הכי טובה שלי אבל תזרמו.
כשאתה מאבד מישהו, בטח בלי הכנה, אם זה במלחמה או מחלה, הדבר האחרון שאתה זה חזק. וזה בסדר. להיות חזק זו לא רק הוראה או איחול מיותר, זה גם הפוך מההיגיון.
הרי בנאדם צריך ללמוד להיות מחובר לרגשות שלו ולחוות אותם במלוא עוצמתם בזמן אמת. כל אחד כמובן חווה דברים בקצב שלו, אבל אם מישהו מדחיק את הכאב שלו כדי "להיות חזק" אז כל הכאב הזה יצוץ מתישהו במקום אחר וביתר שאת. ואני אומר את זה כמי שלמד קורס מבוא לפסיכולוגיה בלימוד תואר ראשון בחינוך. אז אתם מבינים שאני יודע על מה אני מדבר.
צריך להגיד שאני בגדול גונב את כל הוורט הזה מיצחק מאיר, שאיתו הסתובבתי כמה חודשים בבסיסים ובבתי חולים. זה היה באחד מביקורינו בתל השומר.
כשאתה מבקר פצועים יש ימים מוצלחים יותר ומוצלחים פחות. יש פצועים שמאוד שמחים בביקור ויש כאלה, ואני לא שופט, שמסתכלים עליך כאילו הגעת לבקר מהצד של העזתים.
אז זה היה מין יום כזה לא מוצלח. שיאו היה כשהגעתי סוף סוף לפצוע ששמח לראות אותי, ואחרי שישבתי איתו משהו כמו עשר דקות, שבהן נרשמה התרגשות סבירה מינוס, נכנסו לחדר אדיר מילר, מני עוזרי ורשף לוי. תשמעו, הפצוע זינק מכיסאו כאילו לא הייתה פציעה והחדר בייסיקלי עף באוויר. ואני ישבתי לי שם מכונס בעלבוני, וכשאדיר מילר שאל אותי מי אני, אמרתי לו שאני מהחבר'ה של מגלן. אם כבר אז כבר.
על כל פנים, בסיומו של היום הזה חלפנו במסדרונות בית החולים בדרכנו החוצה, כשיצחק קלט מישהי עומדת מחוץ לחדר של פצוע, וראו עליה שהיא שומרת שלא ייכנסו אליו שום מבקרים וסלבים מגזריים לא כל שכן. יצחק ניגש אליה ואמר לה כך: "תשמעי, אני לא אגיד לך תהיי חזקה. אני אגיד לך שתהיי מה שאת צריכה ויכולה להיות עכשיו".
אל תתפסו אותי על הניסוח. על כל פנים, המשפט הזה המס את כל המגננות ולפתע כל המפגש היה הרבה יותר חם ומלבב. היא עדיין לא הסכימה שניכנס לפצוע כמובן, יש גבול, אבל היה ברור שהמשפט הזה היה משמעותי עבורה כשם שהוא היה נדיר לשמיעה.
אז אם לסיים את הטור לא עלינו ביהי רצון, אאחל לכולנו שנדע להיות מחוברים למה שאנחנו מרגישים כאן ועכשיו. חזקים או חלשים, בוכים או צוחקים, אין טעם לנסות להנדס את התחושות שלנו, בטווח הארוך זה גם ככה לא מחזיק.
את המפגש ההוא בבית החולים אני סיימתי מחוזק באופן מפתיע, גם מאקורד הסיום המוצלח וגם מהלקח שלמדתי ושמשמש אותי עכשיו. כלומר, סיימתי את המפגש מחוזק עד הרגע שבו ראיתי את אדיר מילר חולף במסדרון ונכנס אחר כבוד לאותו החדר שאליו לא נתנו לנו לגשת. נו, מילא.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***