"במדינה הזאת לא קנו תוצרת גרמניה עשרות שנים אחרי השואה, ואצלי בבית עדיין לא קונים", שיתף שלמה נאמן, יושב ראש מועצת יש"ע ויושב ראש מועצת גוש עציון, את חברי ועדת המשנה לענייני איו"ש, "מבחינתי, הדבר הזה לא יחזור". המידע הזה לא נועד לסבר את אוזני הנוכחים בפרט רכילותי מחוויות הקנייה של ראש המועצה הנחרץ. לדידו של נאמן, הקונוטציה האקטואלית ברורה: שמירה על פרנסתם של רבבות ערביי יהודה ושומרון מכסף ישראלי אחרי אירועי שמחת תורה כמוה כרכישת מוצרים מגרמניה של אחרי מלחמת העולם השנייה, שרבים בחברה הישראלית התנגדו לה במשך עשרות שנים.
הדיון שהתקיים ביום שני האחרון, בניצוחו של יושב ראש ועדת המשנה חבר הכנסת צבי סוכות, חשף את הידוע. רבים שם נזהרו מלהשתמש בביטוי הזה, שבכל זאת צף ועלה בין השורות: בעיני מקבלי ההחלטות, דמם של תושבי יהודה ושומרון בהחלט אדום פחות מדמם של המתגוררים בתוך תחומי הקו הירוק. אם בנוגע למתרחש בעזה עוד ניתן לחלוק על קיומה של הקונספציה הישנה, הרי שבכל הנוגע ליהודה ושומרון עולם כמנהגו נוהג, וריח עז של אפליה נודף מההוראות שיורדות אל השטח.
הנושא שבגללו כונס הדיון היה כניסתם של פועלים פלשתינים לעבודה ביישובי יהודה ושומרון. הדחיפות התעוררה מהמתרחש בשטח. בקבינט הביטחוני החליטו להניח בינתיים לסוגיה, לאחר שלא נמצא רוב לעמדת ראש הממשלה המבקש לאשר כניסת פועלים, ולאחר שבדיון מקדים בקבינט החברתי־כלכלי בראשות שר האוצר נדחתה ההצעה לאשר כניסת פועלים כמעט פה אחד. אולם החלטות הרשות המבצעת לחוד, והחלטות הדרג הצבאי לחוד. מתחת לרדאר החלטות הממשלה החליט הריבון הצבאי על מדיניות משלו: אלוף פיקוד המרכז, יהודה פוקס, שמעללי הקונספציה שלו כבר תוארו בטור זה במהלך החודשיים האחרונים, החליט להעמיק את הקונספציה גם בנושא קיומי זה. בפיקוד המרכז הוציאו דף הנחיות לראשי הרשויות והיישובים ביהודה ושומרון, שבפועל מחריג אותם מהחלטת הקבינט, ומתאר את ההנחיות שלפיהן ניתן יהיה להכניס פועלים פלשתינים לעבודה בתחומי היישובים ואזורי התעשייה הסמוכים להם.
"זה אם כל חטאת", מסביר חבר הכנסת סוכות, "לא ייתכן שמתקבלות החלטות קבינט, יש עמדה של המדינה בנושא, ואלוף הפיקוד פשוט אומר לא". חבר הכנסת סוכות לא התעצל, ובדיון שכינס שאל את ראש המל"ל בכבודו ובעצמו האם יש סיבה שבגינה ניתן להפריד בסוגיה זו בין תחומי ישראל הקטנה ליהודה ושומרון. "הוא ענה שאין שום הצדקה להפרדה בין האזורים בעניין הזה. ולכן לנו אסור להשלים עם ההנחה שיש הבדל בין יו"ש למקום אחר, בטח כשמדובר בנושאים ביטחוניים".
אבל ההחרגה הסוררת של פוקס לא הייתה הסוף. יועמ"ש איו"ש החליט כנראה לקיים בהידור את מאמר חז"ל "עבירה גוררת עבירה", והפך את ההחרגה שרק מאפשרת למעוניינים להכניס פועלים, בהתאם להנחיות ביטחון נדרשות, להוראה מחייבת שראשי המועצות כפויים לציית לה. כעת, אם ירצה בעל עסק ביהודה ושומרון להכניס לשטח היישוב פועלים פלשתינים, שום ראש מועצה לא יוכל למנוע זאת ממנו מטעמים ביטחוניים ואחרים. בעלי עסקים כאלה לא חסרים, שכן החוסר בידיים עובדות והקושי הכלכלי ניכרים היטב כתוצאה מחודשי המלחמה, והדברים כבר ירדו מתיאוריה למציאות, כפי שיתואר להלן.
לפני כשבועיים דנה שופטת בית משפט השלום עדי בר־טל בתביעה של בעל מפעל הממוקם בתוך היישוב נוקדים שבגוש עציון. הלה ביקש להכניס משאית עם פועלים פלשתינים למפעל, שממוקם כאמור במרכז היישוב, סמוך למכולת. נשים מהיישוב, שבעליהן מגויסים בצו 8, הפגינו במחאה ולא אפשרו למשאית להיכנס בטענה כי הן חוששות לביטחונן ולכן מסרבות לאפשר כניסת פועלים ערבים. בעל העסק עתר לבית המשפט נגד היישוב, בטענה כי קיבל מצה"ל את האישורים הנדרשים כדי להכניס את הפועלים. השופטת בר־טל קבעה בהחלטתה כי לבית המשפט אין סמכות לשנות את החלטות הצבא, ועל אף שהיא מבינה את חשש התושבים – עליהם לפנות לערכאה מתאימה אם הם מבקשים לערער על החלטות אלוף הפיקוד. בכך קיבע בית המשפט את המציאות שלפיה אם בעל עסק עומד בקריטריונים המחמירים לאבטחה שהציבה מערכת הביטחון, ראשי רשויות או יישובים אינם יכולים למנוע ממנו להכניס פועלים פלשתינים גם לתוך שטח היישוב.
מס RPG
אבל גם בזה לא נעצר המחדל המשילותי. בדיון בוועדה התברר מפי ראש מועצת קרני שומרון יגאל להב כי בצה"ל, שמחייב או מאפשר – תלוי בפרשנות – הכנסת פועלים לאזורי התעשייה וליישובים תחת רכיבי אבטחה מוקפדים, לא לוקחים אחריות על רכיבי האבטחה הללו. קרי, ראשי המועצות, במשאבים המוגבלים שבידיהם, צריכים גם לשאת בעול האבטחה המחמירה. "יש לי כוח אדם שיכול לבדוק כניסת פועלים רק עד שמונה וחצי בבוקר", הדגים להב, "אחר כך אין לי מי שיבדוק אותם".
השלב האחרון בסולם האפליה הוא הקריטריונים לפועלים מאושרי הכניסה: עד כה הותרו להיכנס לתחומי הקו הירוק פועלים נשואים מעל גיל 22 בלבד. ביהודה ושומרון הרף היה נמוך יותר, וממילא מסוכן יותר, ונכללו בו גם רווקים מעל גיל 18. מאז אירועי הטבח הוחמרו הקריטריונים, אבל הפלא ופלא – רק כלפי אוכלוסיות שרמת הביטחון שלהן חשובה יותר למערכת. בתחומי הקו הירוק מותרת כעת כניסת פועלים נשואים מגיל 30 ומעלה. מחוץ לקו הירוק, כאמור, הדיסקט לא הוחלף: ההיתר עדיין ניתן לרווקים מגיל 18 ומעלה.
צו האלוף אומנם אישר כניסת פועלים שמוגבלת לאזורי תעשייה ומפעלים שלא בתוך שטחי היישובים אבל צמודים אליהם, וכניסה לשטחי היישובים כשמדובר בעבודות חיוניות. אך המציאות בשטח מורכבת בהרבה. כך למשל ביישוב עלי זהב שבמערב השומרון, שם התקיימה מחאת תושבים ממושכת נגד כניסת פועלים. אומנם מדובר באזור תעשייה שאינו בתוך היישוב אלא צמוד אליו, אבל מאה פועלי בניין פלשתינים שימקמו את עצמם באתר בנייה הנושק לאולפנה בעלי זהב הוא תסריט שהתושבים סירבו לקבל. התלמידות, הצוות והתושבים חשו מאוימים, כשמדובר במוסד שאין בו מחזיקי נשק. אבל גם ידו של ראש המועצה קצרה מהושיע נוכח ההחלטות המשפטיות־צבאיות בפיקוד המרכז.
חבר הכנסת סוכות מודע לקושי הכלכלי של בעלי העסקים בהיעדר הפועלים, וגם ראשי המועצות נמצאים בסוגיה הזאת בין הפטיש לסדן. אבל הוא אינו מוכן לקבל את החלוקה שנעשית בין שני צידי הקו הירוק, ודורש למצוא פתרון שווה לכל אזרחי ישראל. "המקום הנכון לדון בזה הוא הקבינט", מדגיש סוכות, "שם יש את האנשים ששוקלים את כל השיקולים והם ימצאו פתרון למצב. גם אלוף הפיקוד, שהתרשל ולא הבין את המשמעות של הצו שנתן, עדיין יכול לעשות צעד אחורה". הוא גם מזכיר את הנתון המבהיל והלא מפתיע שעלה מסקר שנעשה לאחרונה, ולפיו 82 אחוזים מערביי יהודה ושומרון תומכים בטבח שביצע חמאס. כששמונה מתוך עשרה פלשתינים מחזיקים בעמדה כזו, הוא מבהיר, אזי לא מדובר על הכנסת פועלים גרידא, אלא על כניסת מחבלי נוח'בה לתוככי האוכלוסייה היהודית.
את היעד שרטט היטב יושב ראש מועצת יש"ע, שלמה נאמן, שביקש להציב חזון כולל חדש בנושא התעסוקה הפלשתינית הן ביהודה ושומרון והן בתוך הקו הירוק. "זה לא רק סיכון ביטחוני ממשי מיידי מהפועל שחוזר הביתה", ביקש נאמן לחדד את הבעיה, "נגיד שהפועל הזה הוא איש שלום. נגיד שהוא הרים לנו טלפון, התנצל על הטבח, אמר שזו לא דרכו של האסלאם וקיבל מאיתנו משכורת. מס הכנסה שלו, לאן הולך? מס הכנסה שלו הלך לממן כוחות חמושים של הרשות הפלשתינית. בסוף הכסף הזה חוזר לטרור, למלחמה. אני משלם לו שכר על העבודה, והכסף הזה הולך לממן את התחמושת והכדורים וה־RPG שהחיילים שלנו צריכים לאסוף!
"כל הקונספציה הזאת לא יכולה לעבוד כלכלית, לא רק ביטחונית. ייתכן שאי אפשר לפתור את הבעיה ביום אחד, אז צריך ליצור תקופת מעבר עם הסדרי ביטחון מדויקים. אבל צריכה להיות החלטה חד־משמעית של יציאה מתלות כלכלית ומקצועית בהם, ברמה של תוכנית לאומית. פתיחת בתי ספר מקצועיים, עידוד עבודה עברית, כל מה שעשינו בראשית הציונות. זו מלחמת בראשית, מתחילים מההתחלה, כולל היכולת שלנו לקיים את המשק של מדינת ישראל בכוחות עצמנו. זה הכרחי, צריך לשנות את הכלכלה כדי שלא נשתמש בהם".
כאן בונים
וכדי לסיים בדבר טוב, הנה סיפור של מודל תעסוקתי אידיאלי לימים של אחרי ההתפכחות הלאומית, וגם לפניה. פרויקט נווה אחיעד ברבבה הוא פרויקט הבנייה הכמעט יחיד ביהודה ושומרון שממשיך בעבודה בימים אלו, מאז פרוץ המלחמה. אתרי בנייה אחרים נקלעו לקשיים, הן בשל תלותם בפועלים הפלשתינים, ואלו שנסמכים על עבודה עברית נקלעו למצוקת כוח אדם בשל גיוס המילואים. אבל בנווה אחיעד, כאמור, מערבלי הבטון עובדים במרץ, התשתיות מונחות, וצפי האכלוס של הפרויקט בן ארבעים הבתים הוא במהלך השנה הקרובה.
איך קרה הפלא? הפרויקט, שאבן הפינה שלו הונחה לפני כשלוש שנים, במעמד ראש הממשלה בנימין נתניהו, הושתת כולו מתחילת הדרך על עבודה עברית. השכונה קרויה על שם הרב אחיעד אטינגר הי"ד, שנרצח בפיגוע בצומת אריאל, וגיסו נדב גולדשטיין הוא יזם הנדל"ן שמקדם את בניית השכונה לזכרו. ההחלטה לבחור בעבודה עברית בלבד מונחת בדנ"א של היזם והקבלנים, אבל עם פרוץ המלחמה זה נעשה קשה יותר גם בשבילם. מטבע הדברים חלק מהעובדים גויסו, וחסרו ידיים עובדות. הקבלן חנן רוזנמן, מגבעת פורת יוסף שבאלון מורה, לא התעצל ותר אחרי פתרון יצירתי. וזה נמצא: רוזנמן הגיע אל מלונות המפונים מהצפון ומהדרום, מצא שם כמה וכמה אנשים שאיבדו את מקור פרנסתם בשל המלחמה, וגייס אותם לעבודת הבניין. אחרי תקופת הכשרה מזורזת הצטרפו המפונים, צעירים ברובם, לחדוות הבנייה והיצירה בשומרון, ששכרה בצידה. גם הפועלים שגויסו לצה"ל התייצבו לעבודה במסירות אופיינית בחופשות שנוצרו בין לבין, ונתנו יד להתקדמות העבודה. בסך הכול מעסיק הפרויקט כחמישים עובדים.
בפסיפס האנושי היהודי שבונה את הפרויקט ישנם גם כמה שספגו אבדות כואבות בלחימה, אבל ממשיכים לבנות את הארץ. כך עמיחי רסלר, נהג הטרקטור ששכל את בנו הלוחם דביר רסלר הי"ד, וכן אחיהם של ידידיה אליהו הי"ד ודובי כוגן הי"ד.
יזם הפרויקט, נדב גולדשטיין מאלון מורה, מספר במבט כלכלי ומקצועי מדוע בעיניו העסקת פועלים יהודים בלבד מביאה בכנפיה שורה של יתרונות, פרט לפן האידאולוגי. ראשית הוא מציין את לוחות הזמנים. בעוד קבלן ערבי אינו ממהר לעמוד בלוחות הזמנים, לדבריו, הרי שהעבודה העברית עובדת בקצב גבוה פי שניים כמעט, ובכך חוסכת ליזם ריביות בסכומים גבוהים של 5-4 מיליון שקלים לשנה. שנית – איכות הבנייה. "קבלן יהודי נותן לך חומרים יותר טובים, טכניקות בנייה חדשניות יותר. בנוסף לכך נחסכות מאיתנו פגיעות במזיד שמבצעים פועלים ערבים, כפי שראינו שקורה ביתר מוטיבציה בזמני מתיחות ביטחונית. ראינו בטון בביובים, הרטבת ארונות חשמל ועוד. לפעמים יש נזקים שמתגלים רק אחרי שנים".
גם האחריות והאמינות, לדברי גולדשטיין, גבוהות בהרבה כשיזם בוחר בעבודה עברית. "יש תופעה של קבלנים ערבים שפושטים את הרגל אחרי שקיבלו את רוב הכסף על העבודה", הוא מגלה, "זה שווה להם כלכלית ליפול, ואז הם נעלמים. ואם הם מהרשות הפלשתינית אי אפשר לעשות כלום. קבלנים יהודים לוקחים אחריות, וזה משמעותי גם ליזם וגם לדיירים. לכן, גם אם אני צריך לשלם משכורות גבוהות יותר לעובדים היהודים, זה משתלם לי נטו כלכלית ומקצועית כיזם. צריך לזכור שהם באים לבנייה בראש אחר מזה של פועל ערבי, הם רוצים לבנות את הארץ".
לתגובות: [email protected]
***