מסימני שחרור חיילי המילואים שהחל לאחרונה: טורי הצנוע שב אל מקומו בין שאר הכותבים המכובדים בגיליון.
בפשטות, חזרה אל חיק המשפחה והשגרה אחרי שמונים יום היא אירוע משמח. בכלל, שיבת מילואימניקים מצו 8 הייתה תמיד אירוע שהצטלם היטב לעיתונות: חיילים מאובקים ומיוזעים מחזירים ציוד בחיוך מאוזן לאוזן, חיבוקי געגוע של משפחות וחברים ואווירה חגיגית של תם ונשלם.
אף על פי שמדובר הפעם בפרק הזמן הארוך ביותר של גיוס מילואים נרחב כזה לפחות בארבעים השנים האחרונות, לא ראינו את התמונות הללו – ולא בכדי. רבים מהמשתחררים כבר קיבלו את תאריך הגיוס הבא. התחושה היא יותר של הפוגה משחרור, גם בגזרת עזה אך הרבה יותר מזה בגבול הצפון – שבו שירתנו יחד חבריי ואני.
היציאה ממנרה לוותה ברגשות מעורבים. הגעגוע הביתה היה גדול, תחושת השחיקה הלכה וגברה, אך קשה היה להתעלם מכך שהמצב בקיבוץ בעל המיקום האסטרטגי נותר בדיוק במצב שהיה ביום שבו הגענו אליו. אומנם כ־200 מחבלי חיזבאללה חוסלו בדרום לבנון מאז תחילת הלחימה, וגם הערכת המודיעין שחלק גדול מכוחות רדואן נסוגו לעומק לבנון כנראה נכונה, אך במבחן השטח האיומים אותם איומים.
וכשמדברים על האיומים שמלווים את גבול הצפון מאז השבעה באוקטובר, יש תחושה שהאזרח הממוצע בבית אינו מכיר את השינוי המהפכני שעברה צורת הלחימה בצפון במלחמה הזאת לעומת מה שהורגלנו אליו ב־2006 וקודם לכן. לצד האיום הקלאסי של ירי תלול מסלול בלתי מדויק – ממרגמות ועד רקטות עתירות חומר נפץ – נוספו אל המערכה הנוכחית כמה איומים מדויקים וקטלניים: טילי כתף מונחי לייזר או מצלמה, רחפנים מתצפתים או מטילים וכלי טיס בלתי מאוישים הנושאים חומר נפץ.
צורת ההגנה בצפון כולו השתנתה לחלוטין מאז השבעה באוקטובר. הנחת המוצא, שהוכחה כנכונה מאות פעמים בשלושת החודשים האחרונים, היא שכל חייל או מטרה צבאית אחרת שנחשפים אל הכפרים הלבנוניים יספגו בתוך שניות ספורות טיל כתף מסוג קורנט. הטילים האלה, שנורים בכינון ישיר, מדויקים מאוד, מהירים מאוד ובעלי פוטנציאל נזק גדול. למרבה הצער, לא מעט לוחמים נהרגו ונפצעו מהם מאז תחילה הלחימה. צה"ל הצליח לאתר ולחסל לא מעט חוליות כאלה, אך גם הפגיעה הזאת לא הורידה את מספר השיגורים מדי יום. אלה חוליות מצומצמות מאוד שנעות בסבך ובין פירים, כך שהיכולת לאתר ולסכל אותן מוגבלת.
נדירים יותר הם כלי הטיס הבלתי מאוישים. המלאי המוגבל של חיזבאללה מאלץ אותו להשתמש בהם פחות, על אף שמבחינת איכות הפגיעה במטרות יש להם יתרון ברור. הם מסוגלים לאיים גם על לוחמים שנשמרים מהיחשפות לעיני מחבלי חיזבאללה וממוקמים מאחורי מחסות. היכולת שלהם לשהות זמן רב יותר באוויר ולתמרן פותחת בפניהם עוד סל רחב של מטרות, שלתוכן הם צוללים ומתרסקים עם כמות חומר הנפץ שנמצאת עליהם. בה בעת, היעף הארוך והאיטי יחסית גם חושף אותם לסכנת יירוט של סוללות ההגנה האווירית של ישראל. ככל שהמטרה קרובה יותר לגבול סיכויי היירוט יורדים, ובאופן הזה איבד הגדוד שלנו לפני שלושה שבועות את עובדיה יחזקאל ז"ל, לוחם ותיק ואדם אהוב על כול.
בשלב זה אין לצה"ל פתרונות לאיומים הישירים הללו, שרלוונטיים בעיקר ליישובים צמודי הגדר. במנרה, שעליה הגנו, רוב הרחובות חשופים ללבנון ונתונים תחת איום מתמיד של טילי נ"ט. יישובים שממוקמים גאוגרפית בשטח נשלט, כמו מטולה למשל, נמצאים בבעיה חמורה אף יותר. בחלוף שלושה חודשים בבתי מלון, הלחץ של המשפחות המפונות מהיישובים הללו גובר. הם רוצים לשוב הביתה, אך רוצים גם ביטחון שאי אפשר להבטיח להם כרגע. בניתוח פשוט, לא קיים פתרון קסם שאינו כולל העמקה משמעותית של הלחימה והיוזמה מהצד שלנו.
מכיוון שכבר נשמעו אמירות בכיוון הזה, חשוב לומר באופן ברור: אסור למדינת ישראל לשוב אל הקונספציה שהובילה אותה אל אסון שמחת תורה, ולשער השערות בנוגע למוטיבציה של חיזבאללה ליזום פעולות שיגרמו למלחמה כוללת. האמירות בסגנון "חיזבאללה זה לא חמאס" ו"יש להם אחריות על תושבי לבנון" לא רלוונטיות יותר. אסור אפילו להעלות על הדעת אפשרות של החזרת התושבים מתוך הנחה שחיזבאללה יימנע מפגיעה בהם. הג'יהאד הפנאטי לא עושה חשבון כשדם יהודי מהביל עומד לנגד עיניו.
אלו בוודאי לא החלטות קלות, ואיני מקנא בקברניטי הספינה בעת הזאת, אך 1,200 הרוגי מלכות של שמחת תורה תובעים מאיתנו להבטיח שדם יהודי לא יישפך עוד בשם חשבונות של הסדרה ודחיית הקץ.
יותר מכוער מ"סתמו ת'פה"
ביום שני השבוע, במקביל לפרסום פסק הדין של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ בעניין עילת הסבירות, עלה קמפיין של מילואימניקים הנושא את סימן ההיכר (האשטאג) "סתמו ת'פה". הוא קמפיין בן שתי מילים בלבד, לעומת 743 עמודים צפופי מילים שפרסמו יחד שופטי בית המשפט העליון. הוא מנוסח בוולגריות, בשפה שנראית אינפנטילית לעומת הניסוחים הנפוחים והמליציים של שופטי העליון. אבל זהו קמפיין שצומח מתוך האנשים. זה קמפיין שמבטא יותר מכול את הרוח המנשבת בעם, שהמילואימניקים הם המייצגים האמיתיים שלו. "אם אין לכם משהו מאחד לומר, סתמו את הפה", אומרים למצלמה לוחמים דתיים, חילונים, מזרחיים וקפלניסטים. הם מבינים משהו שחמישה עשר המומחים הגדולים ביותר לענייני הכול במדינה שלנו לא הצליחו לקלוט.
ראו למשל את השופטת ענת ברון, שניסוחיה מהוקצעים ולשונה חדה, ובכל זאת הטקסט שפרסמה בהכרעת הדין מכוער פי כמה מהביטוי "סתמו ת'פה". "בימים אלה", כתבה, "בחלוף 75 שנה מאז אותו רגע היסטורי של הכרזת העצמאות, מרחפות מעל מדינת ישראל סכנות קיומיות, מחוץ ומבית. בעוד שורות אלה נכתבות, ומאז הטבח הנוראי ומעשי הזוועות של יום 7 באוקטובר, מדינת ישראל נתונה במלחמה עקובה מדם נגד אויב ברברי שקם עלינו לכלותנו. על סכנות אלה שמחוץ נגבר ביד חזקה ובזרוע נטויה. הדמוקרטיה הישראלית נתונה בימים אלה בסכנה מבית, והיא מגולמת בתיקון לחוק יסוד: השפיטה – שנועד להביא לשינוי משטרי יסודי במדינת ישראל". היא אפילו לא רואה טעם לפגם בהשוואה בין הסכנה מחוץ – מעשה הטבח הנורא ביותר שחווה העם היהודי מאז השואה - ובין ה"סכנה מבית" - חקיקה דהויה, נטולת מלח ופלפל, שנועדה רק לצאת ידי חובת מצביעי הימין.
איני רוצה גם אני לחטוא בחטא השישה באוקטובר. לא לכתוב דברי בלע נגד אחים ואחיות, לא להתסיס ולספק תחמושת למלחמת האחים. בטוחני ששופטי העליון מודאגים כמונו מגורלם של החטופים והלוחמים בחזית, לחלקם יש מן הסתם קרובים המצויים בסכנה ממשית, ולא היה בפרסום פסק הדין כוונה להצית מחדש מלחמת אחים, כפי שציפה ותכנן יחיא סינוואר כשיצא למתקפה הנפשעת שלו. אבל כן צריך לומר שנעשתה כאן טעות נוראית, שחלק משופטי העליון מחו נגדה. אפשר להבין את סד הזמנים שאילץ את השופטים לפרסם את פסק הדין בטרם יחלפו שלושת החודשים שלאחר פרישת השופטות ברון וחיות, אפשר גם לקבל את הטענה שבעיניהם מדובר בנושא אקוטי לדמוקרטיה הישראלית, אבל אי אפשר לקבל את הפרופורציות. כשעם ישראל נלחם מלחמה קיומית, מובן מאליו ששיקולים כאלה דינם להידחות.
לגופו של פסק הדין, קריאה בתוכו רק מגבירה את הכאב על הניתוק. ראינו כבר את בני גנץ, לכאורה אויבו הגדול של נתניהו, מתעלה על עצמו ומצטרף לממשלה בראשותו מכורח גודל השעה. התרגלנו לשפה של הסכמות, גם אם לא חיבה מרובה, בצל רעם התותחים. ופתאום אתה קורא את פסק הדין, ואותה גישה מקצינה, חסרת פרופורציה, שמחפשת את המפריד, ממלאת את השורות. השופט מינץ ערך אוסף יפה מביטויי השופטים שממחיש את הגישה הזאת: "תיקון קיצוני וחריג בכל קנה מידה", "מתנגש חזיתית בליבת שניים ממאפייניה הגרעיניים של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית", "מערער מן היסוד את מערכת האיזונים והבלמים הרעועה ממילא", "פגיעה אנושה בעקרונות הדמוקרטיים היסודיים ביותר במדינת ישראל", "חור שחור נורמטיבי, כזה שכוח הכבידה העוצמתי שלו שואב אליו שורה ארוכה של ערכים ונושאים עד שלא נודע כי באו אל קרבו", "עלול אף לגרום לנזקים קשים לדמוקרטיה הישראלית", "מסיט את נתיב הספינה ל'מים מסוכנים' – מסוכנים מאוד" ועוד רבים. זה ממש מסע בזמן אל קודם שמחת תורה, רק עם כ־1,200 חללים ויותר ממאה חטופים.
בלב כבד אני נאלץ להתייחס במשהו גם לתוכן המשפטי. פסק הדין עסק בשתי סוגיות, האחת מעשית והשנייה עקרונית. הסוגיה המעשית היא קיומו או ביטולו של התיקון לחוק השפיטה בעניין עילת הסבירות, והסוגיה העקרונית היא שאלת סמכותו של בית המשפט לבקר חוקי יסוד שחוקקה הכנסת. בעבר הרחבנו כמה פעמים על האבסורד שבדוקטרינה הזאת – בית המשפט שהפך את חוקי היסוד למעין חוקה כדי לפסול חוקים רגילים, מבקר כעת את חוקי היסוד כאילו לא היו חוקה מעולם וכורת את הענף שהוא יושב עליו. אבל הדוקטרינה הזאת, על "התיקון החוקתי שאיננו חוקתי", מסתובבת בחיינו ובפסקי דיננו כבר שלוש שנים. ידוע ידענו שבית המשפט מייחס לעצמו מין חוש שישי חוקתי, שיודע לזהות איזה תיקון שהצביעו עליו רוב חברי הכנסת הוא בעל ניחוח חוקתי, ואיזה תיקון אינו משתלב היטב במארג.
למרבה הצער, במישור הזה זכתה חיות לרוב מוחץ של 12 שופטים שתמכו ברעיון של ביקורת שיפוטית לחוקי יסוד. במישור המעשי, של התיקון לחוק יסוד השפיטה בעניין הסבירות, הרוב היה דחוק הרבה יותר. על חודו של קול, שמונה שופטים מול שבעה, בוטל חוק היסוד שזכה לרוב של 64 חברים בכנסת.
רבים תיארו השבוע את פסק הדין כהפסד קטן בקרב אך תבוסה עצומה לימין במלחמה. הקביעה העקרונית לגבי חוקי יסוד, זו שתלווה אותנו גם בפסקי דין אחרים, מבטאת רוב עצום שמאפשר ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד. אסתכן ואביע דעה שאינה פופולרית: זו אינה תבוסה במלחמה. הגבולות של הקביעה העקרונית הזאת מטושטשים לחלוטין, זו אמירה כל כך עקרונית עד שהשפעותיה בעולם המעשה דלות מאוד.
אסביר. 12 שופטים הסכימו כי "במקרים חריגים וקיצוניים מוסמך בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק להכריז על בטלות חוק יסוד שיש בו משום חריגה מסמכותה המכוננת של הכנסת". זו הגדרה כמעט ריקה. הלוא לו יצויר באופן חריג וקיצוני שממשלה מטורללת תחליט על טיהור אתני נגד ג'ינג'ים, אני כאזרח אשמח שבית המשפט, חוקרי מס הכנסה, איגוד מכבי האש או אפילו אזרח טוב עם גרזן ביד יעשו כל שביכולתם למנוע מהממשלה לבצע את זממה. זה אלמנטרי. האם לזה הכוונה ב"קיצוני וחריג"?
השופטים לא נתנו רשימה מסודרת של מקרים ותגובות, אבל כן דנו במקרה אחד – החוק לביטול עילת הסבירות. זהו חוק שיש בו ייחודיות, בלי ספק. הוא עוסק במבחן שהתפתח בפסיקה, דבר שאף חוק לא עשה לפניו. הוא מתעמת ישירות עם עצמאותו של בית המשפט העליון, עיקרון חשוב בדמוקרטיה בעלת רשויות נפרדות. ולמעלה מכל אלה: הוא עורר סערה חסרת תקדים, יצר מחלוקת עזה בעם ושם את השופטים במרכז הדיון על עצמם, מה שבוודאי הסעיר את רוחם. ועם כל זאת, שבעה מתוך חמישה עשר שופטים סברו שאין בתיקון הזה דבר קיצוני דיו כדי להפעיל את נשק יום הדין של ביטול חוק יסוד.
מתי כן יסברו השופטים הללו שיש לבטל חוק יסוד? לגבי שלושה מהם אנחנו יודעים שכנראה לעולם לא. לגבי הארבעה האחרים אין לנו ידיעה ברורה, אבל עצם הפסיקה הזאת היא נקודת פתיחה סבירה. ועכשיו צריך לקחת בחשבון ששתיים ממחנה הפוסלים, או בניסוח אחר - מחנה המרחיבים את ההגדרה "קיצוני וחריג", סיימו זה עתה את תפקידן ולממשלת ימין יש הזדמנות למנות שופטים אחרים במקומן. האם זו תוצאה כל כך גרועה? איני בטוח.
כולם מודים, אפילו המחוקקים עצמם, שהנושא הספציפי של ביטול עילת הסבירות אינו קריטי. במבחן הגדול, לקראת הבאות, יצאנו עם רוב עקרוני גדול מאוד, אך עם רוב מעשי דחוק שכבר נשחק ולמעשה בוטל. שוב אנחנו מקבלים הוכחה לתובנה שהתחילה את כל המהלך של הרפורמה המשפטית: תיקונים כאלה ואחרים שמטרתם לכפות על השופטים אג'נדה של פוליטיקאים אינם אפקטיביים, אלא רק שינוי מהותי בזהותם של השופטים שמובילים את בית המשפט.
לתגובות: yoniro770@gmail.com