לא פרופורציונלי
אם בכל בוקר בשש אתה פותח את אתרי החדשות בחיל ורעדה, מתפלל שלא יוּתר אף שם לפרסום – אתה כנראה יהודי תושב הארץ הזאת, אולי דרוזי או בדואי שקשר את גורלו בגורלם של ישראל. אם בנוסף לאימה המשותפת לכולם למקרא שמות הנופלים, בכל פעם שמפורסמים שמות חדשים אתה יודע שיש סיכוי גבוה להחריד שתכיר את הנופל או את משפחתו, או מישהו ממשפחתך בוודאי יכיר – כנראה אתה שייך לאנשי הכיפות הסרוגות. כן, מכל המגזרים נלחמים ולצערנו גם נופלים, וכל חייל כזה נשא איתו אל שדה הקרב סל ערכים מופלא מהבית ומבית הספר שבו למד, ומן הסתם עולם ערכי שטיפח גם בעצמו. אבל אחוז הנופלים חסר הפרופורציה של בני משפחות סרוגות, דתיים או דתל"שים, לא נתפס ומחייב התבוננות.
אפשר בקלות לקחת את זה אל מלחמת המגזרים הארורה ההיא, כי הנה המגזר שחבטו בו וברבניו נושא על כתפיו חלק נכבד מאלונקת הקיום, והנה מי שהגדירו עצמם אחים לנשק ושאגו נגד ההדתה ונגד מגזרים שאינם נושאים בנטל אולי יכירו בכך. אבל לי אין עניין בזירה המדממת ההיא. בהחלט יש לי עניין להבין מה קרה שהנטל שפעם נשאו בו הקיבוצניקים באופן מרשים שלא תאם את חלקם באוכלוסייה - עבר לציבור הסרוג. אולי ההתבוננות הזאת תועיל לכולנו.
הקיבוץ המאוחד
הקיבוץ של פעם, כשמו כן הוא: דאג לקבץ, כלומר לכנס את כל הפרטים החברים בו לכלל אחד. בין אם ייקרא איחוד או מאוחד, הרעיון הוא שכולם אחד. הקולקטיב עמד לפני רצונותיו וצרכיו של הפרט, והקולקטיב הקיבוצי היה רתום כל כולו לקולקטיב הציוני. אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה, ובאין ברירה גם ללחום בה ולמות למענה, שהרי הערך הכללי קודם לקיום הפרטי. השכול הצבאי נכח כל כך בשבילי הקיבוץ, ומבט חטוף ברשימת השירים שביצעה להקת הגבעטרון מקיבוץ גבע מניב לא במקרה כמה וכמה שירי שכול: "אחי הצעיר יהודה", "אנחנו מאותו הכפר", "החול יזכור" ורבים אחרים. ברוח זו חינך הקיבוץ את בניו ובנותיו להירתם לשמירת ארצנו, ובני הקיבוץ הלכו בהמוניהם אל הסיירות המובחרות ואל קורסי הפיקוד. לא מפתיע שכמה מהרמטכ"לים היו בני קיבוץ: משה דיין מדגניה, דוד אלעזר מעין שמר, דן שומרון מאשדות יעקב ואהוד ברק ממשמר השרון.
בצד הערך העצום של ההתגייסות למען הכלל, החינוך הקיבוצי טיפח לאורך השנים את ההומניות ולא הדגיש את הפן היהודי, בוודאי לא בהקשר הדתי של מדינת ישראל.
לינה משותפת
תהליך ההפרטה שעברו רוב הקיבוצים הוא העדות לסכנה הגדולה של קולקטיביות יתר. הרעיון הקיבוצי קרס מפני שהאידיאל הקיבוצי־כללי דרס תחת רגליו את מקומו וזהותו של הפרט. בשם הרצון לשוויון נמחתה הייחודיות של כל אחד מבני הקיבוץ. בשם הצורך בקופה משותפת נמנעה מכל משפחה הזכות לקבל החלטות פרטיות ולסלול לעצמה את דרכה שלה. ההחלטה על גורלו של כל אחד מבני הקיבוץ עברה לאספת החברים, שראו את טובת הכלל ולא תמיד יכלו לראות את נפשו של הפרט. אולי יותר מכול נפשם של הקיבוצניקים הצטלקה מן הלינה המשותפת שבשם אידיאל השוויון, העבודה וההתבטלות לכלל גזלה מחבריה את הזכות הבסיסית ביותר – לגדל את ילדיהם בעצמם ולחנכם ברוחם.
שירה של לאה גולדברג "ערב מול הגלעד", עם התביעה "ישוב טלה אל חיק האם", אולי נכתב כשיר מחאה נגד הלינה המשותפת ואולי לא, אבל מכל מקום אומץ ככזה. הדימוי הזה מתאר את עומק הפגיעה בתא המשפחתי. בשעה שעמותות טבעוניות נלחמות כיום נגד הפרדת עגלים וטלאים מאימותיהם לשם ייצור חלב, הקולקטיב הקיבוצי דאז היה קהה אפילו כלפי רגש האימהות המוחמץ.
המחירים הכבדים הללו שהקריב הפרט על מזבח הכלל הביאו את הקיבוץ, שנקרא על שם רעיון ההכללה, לעבור תהליך של הפרטה, כלומר פירוט לפרטים. תהליך זה התרחש במקביל לתהליך הפרטה אדיר שמאפיין את כל החברה המערבית. השיח הפך משיח של חובות ושליחות לשיח של זכויות ותביעת אושר לפרט. הלאומיות הפכה למילה גסה בהיותה מייצגת קולקטיב ולכאורה הדרת בני לאום אחר.
הבטחתם יונה
התהליך הזה של האדרת זכויות הפרט יצר התנגשות עם המרחב. אנחנו חיים בארץ מוקפת אויבים שרואים בנו מושא לשנאה ומייחלים להשמדתנו. כדי להבטיח את קיומנו כאן יש להילחם ולהסתכן, אבל מי יחנך ללחימה שמסכנת את היחיד למען אושרו של הכלל? הקיבוצים הפגועים ממחיר הקורבן רב השנים למען הכלל בוודאי לא יהיו מוכנים לכך. על כן הלכה והתמעטה ההתנדבות. אבל צריך היה להשלים את העבודה בהסרת האיום הקיומי על המדינה. לשם כך התגייסה התנועה הקיבוצית להגשים את חלום השלום. אם רק נאמין שגם בצד השני חפצים בשלום ונוותר על גחמות לאומיות־דתיות מיותרות, השלום יהיה בר השגה, הפרט יוכל לחיות בשלווה ולא יידרש לשלם מחיר בלתי נסבל למען קיום הכלל. מכאן באה לעולם ההבטחה ליונה עם עלה של זית, תקוות אוסלו וההתנתקות, שכמעט לא היה הוגה דעות מהתנועה הקיבוצית שלא ראה בהם הישג אדיר למדינת ישראל.
מה לעשות שבשביל שלום צריך שניים, ובעבר השני זכויות הפרט פחות באופנה. החלום הוא למות למען אללה ולהחריב את מדינת היהודים. ובאופן מטלטל, מחוללי הזוועות מכנים שוב ושוב את אדמות קיבוצי הדרום "התנחלויות". ונדרשנו למלחמה על הקיום, שבה התגלה שרבים מהנושאים בנטל הם בני הציבור הדתי־לאומי או ציוני־דתי. איך שלא נכנה את הציבור הזה, בהגדרת הזהות שלו נמצאות ציונות ולאומיות עם חיבור לרעיון דתי, כלומר זוהי שליחות. החינוך ארוך השנים הזה להיות נכון לשליחות נראה עכשיו ביתר שאת, עם מחירים קשים בשדה הקרב. ברגע כתיבת השורה הזאת אני מתבשר על נפילתו של יהושע אוסטר מקרני שומרון, חבר של בני, בקרב. בלתי נסבל.
ציפייה
יש איזו ציפייה כמוסה של בני הציונות הדתית שעכשיו יעריכו, שיכירו בערך של החינוך הזה לשליחות ומחויבות, ואכן יש שמעריכים. אבל נשמעים גם קולות אחרים, אפילו קולות קצה מהוגי הדעות של התנועה הקיבוצית, שאני מעדיף לא לצטט בשמם כדי לא להביא חורבן לעולם. אפשר להיפגע ואפשר לכעוס, אבל אני מנסה לרגע להבין כדי לסלול לנו דרך מדויקת. השפה של בני הציונות הדתית, שמחזירה אל הבמה את השיח של תרומה לכלל עד כדי הקרבה ומסירות נפש, מהדהדת לבני הקיבוצים כחזרה אל המקום המאיים על רווחת הפרט וזכויותיו. כך גם לשונם של חלק מנציגי הציבור שמדברים בשפה לאומנית טוטאלית מאיימת. אולי אפילו העובדה שבכיכר החטופים לא תראה הרבה כיפות סרוגות, מפני שרבים מבני המגזר רואים בתביעה להחזיר "עכשיו" ו"בכל מחיר" סכנה קיומית לעם ישראל ולאינטרס הכללי, היא חלק מאותו קושי.
אבל צריך לומר ברורות: אנחנו לא חולמים על שיבה לימי הקיבוץ, ואין לנו שום חלומות לאומניים. אנחנו מאמינים בעשייה למען הכלל כי קיום המדינה היהודית הוא ערך עצום. אבל המדינה שאנחנו חולמים עליה היא מדינה משגשגת שדואגת לרווחת בניה ומביאה בשורה גם מחוץ לגבולותיה. אנחנו רחוקים מחינוך לשאהידיות כפי שטועים לחשוב חלק מאחינו, אנחנו מחנכים לתורת חיים, לבחירה בחיים ולאהבת החיים. אבל אנחנו מאמינים במשמעות עמוקה של החיים, שקיום העם היהודי בארצו הוא נדבך יסודי בתוכה. וגם באשר לחטופים – ליבנו שותת מכאב וצער, ואנחנו נחושים להשיבם, אבל לא בכל מחיר. לא במחיר הרס המדינה, אלא בעזרת הרס החמאס.
בין בראשית לשמות
בשבת שעברה סיימנו לקרוא את ספר בראשית שמספר בעיקר את סיפורם של יחידים מטאורים, והשבת נתחיל לקרוא את ספר שמות שיהפוך אותנו לעם. הרב קוק כותב שרגע לפני כור ההיתוך הלאומי התפרצו כל הקנאות והמחלוקות, כדי שאף אדם בישראל לא יאבד את ערכו ולא יימחק תחת גלגלי הקולקטיב. נדמה לי שזה גם האתגר הגדול של כולנו לנוכח המלחמה שהתפרצה עלינו: שיבה אל ערכי לאומיות שלא יפגעו בפרטים אלא יביאו להם ברכה. סביב השילוב הזה של נשיאה בנטל המדינה וערבות הדדית לכל תושביה אפשר יהיה להתאחד.
לתגובות: liorangelman@gmail.com
***