"הנשים כידוע... מחוננות בכישרונות ובתבונה, בנאמנות, מסירות וחריצות במידה לא פחותה מן הגבר, ולעיתים הן עולות עליו", כתב יגאל אלון בספרו 'מסך של חול'. "פסילתן לכל שירות צבאי היא לא רק עוול חברתי... אלא בזבוז מסוכן של כוח אדם מעולה, ויש בזה להמיט שואה על עם קטן".
במלחמת חרבות ברזל באה לידי ביטוי חשיבותן של נשים במלחמה. אירוע מפורסם אחד הוא פעולתה הקריטית של רבש"צית ניר עם, ענבל ליברמן, שהקפיצה את צוות הכוננות של הקיבוץ והורתה לחבריה להיות נכונים לקרב. אחד מחברי הקיבוץ הגדיר את פעולתה של ליברמן במילים אלו: "זו הייתה החלטה שוברת שוויון שלה, לחלק לנו נשקים ולשלוח אותנו לגזרות שונות, אף שההוראה הרשמית שקיבלה הייתה להכין את כיתת הכוננות בלבד".
גיבורה אחרת היא חיילת בשירות חובה שהתעשתה וכיוונה את מסוקי חיל האוויר בגזרת אוגדת עזה ובמפקדת האוגדה במהלך מתקפת הטרור של שמיני עצרת. חיילת זו, הנחבאת אל הכלים, גילתה קור רוח ובאופן מעורר השתאות והערצה השפיעה רבות על תמונת הקרב ביום המר והנמהר. שתי דוגמאות אלה ממחישות את היתרון הבסיסי של נשים על גברים, והוא האינטואיציה. הן אף משקפות יפה את דבריו של אלון על כך שהאישה "יכול תוכל לעמוד בכמה וכמה תפקידים חיוניים שבלעדיהם אין לקיים מלחמה ולנצח בה".
באופן לא מפתיע מתרחבת מגמה מסוכנת שבה מעלים על נס דווקא את הטנקיסטיות הגיבורות, שלחמו באופן מרשים עם פרוץ המלחמה וגבו מחיר כבד מהמחבלים שפלשו לנגב המערבי. הסכנה בהאדרתן של הטנקיסטיות, כמו גם הטייסות, טמונה באפשרות שתהיינה צעירות רבות נוספות אשר ישאפו לחקות אותן ולהתגייס לשריון או לטיס. בנוסף לכך, מגמה זו עלולה להסתיר ולהעלים את המחיר הנורא ששילמו נשים רבות כל כך במתקפת הטרור. ואולי היא אף מסייעת להדחיק את המחשבה על מה שעוברות בנות הערובה שבידי חמאס.
חשוב לציין כי עוד במלחמת השחרור, ובטרם הוקמה המדינה, הבינו היטב את ההשלכות הקשות שעלולות להיות לנפילתן של חיילות בשבי. "נשים בפלמ"ח התאמנו בנשק כגברים", כותב אלוף משנה במילואים רז שגיא בספרו 'נלחמות בצה"ל'. "עם זאת, ב־29 נובמבר 1947 נקלע סיור מעורב (גברים ונשים) מארגון ההגנה למארב בדואי בנגב. חברי הסיור נהרגו כולם וגופם הושחת. למחרת יצאה ממטה ההגנה הנחיה שקבעה כי כל הנשים יוצאו לאלתר מן היחידות הלוחמות".
לפגיעה בחוסן הלאומי, שנגרמת מהמחשבה על מה שמעוללים הערבים לחיילות, יש להוסיף את הנזק הפיזי שעלול להיגרם ללוחמות. בעניין זה כתב אלון כי "אין להתעלם מן העובדה כי מבנה גופה, כושרה הפיסי ותפקידיה הביולוגיים של האישה הרגילה מטילים עליה מראש הגבלות בכל הנוגע למאמץ גופני וממילא גם בכל הנוגע לאופן הפעלתה במאמץ צבאי. אישה רשאית (וחייבת) למלא כל עבודה ותפקיד צבאי, פרט לאותם העלולים לפגוע בבריאותה ובכושר אימהותה לעתיד", כתב אלון.
ראוי להוסיף כי המשקל המותר לחיילות לשאת הוגבל על ידי קצין הרפואה הראשי ל־18 ק"ג, ומשקל פגז טנק, למשל, חוצה בנקל רף זה. וכן את דברי בן גוריון על כך ש"הדבר הראשון - הייעוד המיוחד של האישה, ייעוד האימהות, אין בחיים ייעוד גדול ממנו. אין יצור חשוב, יקר ונעלה כילוד אדם. הוא נזר הבריאה, הוא נצח האנושות. אין לעשות שום דבר העלול לפגוע באימהות".
על ההשלכות של שילוב נשים ביחידות לוחמות כתב לוחם הקומנדו צבי סווט בספר זיכרונותיו ממלחמת העולם השנייה: "הבחורות הפרטיזניות הסתובבו בחשיבות רבה… לא הבנתי מה לנשים כאן בתנאי חזית. נוכחותן אומנם חייבה התנהגות גיבורים, אך גם הפריעה למהלך חיים חיילי תקין והייתה מכשול ומקור קנאה לבחורים והוסיפה מתח הרסני לאווירה. ריחמתי עליהן. מלחמה אינה משחק… וודאי שאין מקום האישה בעמדות הקדמיות מול אויב".
הגישה של יגאל אלון כלפי שירות נשים יכולה להתפרש באופן פרימיטיבי כשוביניזם, אולם טענה זו נועדה להרתיע אנשים מלחוות דעה בעניין חשוב ויסודי לחיזוק האומה ובניינה. כנגד טענות אלו יש לזכור כי כמו שראשי חמאס אינם שולחים את בני משפחותיהם לחזית או לפעולות התאבדות, כך גם ראשי הארגונים הללו אינם מקריבים את בנותיהם על מזבח "השילוב הראוי".
לנוכח הערכות אמ"ן בחמישים השנים האחרונות והשלכותיהן, ייתכן שהאינטואיציה הטבועה בנשים יכולה להניב תוצאות טובות יותר למדינה, זאת כמובן אם התפקיד הבכיר (ראש אמ"ן) לא יישמר לגברים בלבד. ולנשים שירצו בשירות קרבי הכרוך בנשיאת משאות כבדים אפשר לפנות בשאלה משיר של הסופר הרוסי איוון טורגנייב, שבו יש ביטוי דרמטי קלאסי לאידיאליזם הצעיר: "אתם המבקשים לחצות מפתן זה, התדעו מה מצפה לכם? אני יודעת, השיבה הנערה... האם יודעת את כי ייתכן שתתפכחי מאשליותייך, שתגלי כי טעית, שהרסת את חייך הצעירים לשווא?"
הכותב הוא חבר הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי וחבר מערכת 'האומה'
***