לאט, אנחנו ממהרים

לפני שנים אחדות שירתי במילואים, במפקדת אגד ארטילרי. בתחילת אחד האימונים מפקד האגד אמר שדווקא כשאנחנו ממהרים עלינו לפעול בדרך איטית וזהירה: "לאט לאט, אנחנו ממהרים". עליי להודות ששגיתי כשלא הבנתי שכך עלינו לנהוג גם במישור הציבורי. 

אני מאלה ששמחו מאוד כאשר שר המשפטים יריב לוין הציג את הרפורמה המשפטית. אני עדיין סבור שמערכת היחסים בין הרשויות בישראל זקוקה לתיקון עמוק. יתר על כן, המצב הרצוי הוא בכלל קבלת המשפט העברי כמשפט המחייב במדינת ישראל. 

אולם ככל שעברו החודשים מאז הצגת הרפורמה הלכה וחלחלה בי ההכרה שטעיתי. ההתנגדות העצומה שהרפורמה עוררה והחרדה הקיומית של המוחים נגדה הבהירו לי שלא זו הדרך. אחד המאמרים שעוררו בי ספקות בנוגע לדרך היה מאמרו של ד"ר שוקי פרידמן, שכתב שתמוה בעיניו כיצד המחנה השמרני בחר ללכת בדרך מהפכנית לשינוי המצב החוקתי במדינת ישראל, במקום בדרך איטית וזהירה, כפי שמחייבת השמרנות.

פסק הדין של בג"ץ בעניין עילת הסבירות הוכיח שד"ר פרידמן צדק פעמיים. הוא צדק שמהפכה גוררת מהפכת נגד, וכעת המצב הוא שבג"ץ נטל לעצמו את הזכות לבטל גם חוקי יסוד. והוא צדק שדווקא הדרך השמרנית שנקט הימין במשך 15 שנה, מאז ימי שר המשפטים יעקב נאמן, היא זו שהצליחה. שהרי כעת, לאחר פרישת חיות וברון, ישנו רוב שמרני (במידה כזו או אחרת) בבית המשפט העליון. אילו בג"ץ הסבירות היה מוגש היום, העתירה בעניינו הייתה נדחית.

יתר על כן, בריצה לרפורמה שכחנו את אחד מעקרונות היסוד של מדעי המדינה: הכוח הפוליטי מבוסס בראש ובראשונה על הלגיטימציה הציבורית ולא על הכוח הפורמלי. מבחינה זו הרפורמה המשפטית החלה במצב שבו שני שלישים מהציבור תמכו בתכניה, והסתיימה במצב שבו היא זוכה לאמון של מיעוט בלבד. 

ההיגיון בגישה השמרנית הוא עמוק: שינויים מהפכניים במשטר צופנים בחובם סיכונים שלא ניתן לצפות, ולכן יש להעדיף שינויים איטיים וזהירים ולבחון את תוצאותיהם. הדרך השמרנית גם מוכיחה למתנגדים לשינוי שאין להם ממה לחשוש, כאשר הם רואים שהשינויים האיטיים אינם מובילים לאסון. 

זאת ועוד, מהפכות הן כר פורה לקיצוניים ופופוליסטים. אלה מפזרים הבטחות חסרות כיסוי על אוטופיות בלי שום אחריות לתוצאות. לעומת זאת מדיניות שמרנית וזהירה מיטיבה עם המנהיגים המעמיקים והזהירים, אלה שמחויבים לתוצאות ולא רק להצהרות.

הקיצוניים מנמקים את גישתם בכך שהימין מעולם לא הצליח לקדם שום דבר, ותמיד אנחנו מפסידים כי אנחנו לא מספיק אגרסיביים. אלו דברי הבל. הימין הצליח ליישב את יהודה ושומרון, וחשוב מכך ליצור לגיטימציה ציבורית עמוקה להתיישבות, מה שכונה "להתנחל בלבבות". הימין הצליח בדרך איטית ועקבית לשנות את הרכבו של בית המשפט העליון. אילו היה ממשיך בדרך זו בשנה האחרונה היה מקבע ומעמיק את השינוי, ומייתר את עיקרה של הרפורמה הנוגע לוועדה לבחירת שופטים.

מי שעמד על הסיכון בדרך המהפכנית הוא הראי"ה קוק: "וכמה מסוכן הוא הדרך של הריסות הסדרים הישנים והחרבתם בשביל להביא איזה תיקונים נחוצים, כי בהתפשט מנהג כזה יקומו ממחבואם כל עז פנים וכל ריק ופוחז, ויתנשא להעמיד חזון במה שישלח יד בכל דבר מתוקן ומקובל, עד שהטהרה הרצויה ההולכת בדרך התורה היא חלילה תיבטל מפני פחזות הפוחזים וההדיוטים הקופצים בראש" (עין איה שבת א, עה).

תלמידי הרב קוק אמונים על כך שהגאולה תבוא "קמעה קמעה", כלומר בתהליך איטי ושמרני. אומנם חשוב להדגיש שאין הכוונה לכך שאנו נשב בחיבוק ידיים והקב"ה יגאל אותנו, אלא שעלינו לפעול בכל הכוח. ואולם, עלינו לעשות זאת בדרך זהירה ושמרנית ולקבל את העובדה שההתקדמות גם היא תהיה בקצב איטי.

מדובר כאן על הצורך לאחד בנפש את הרצון המהפכני בשינויים מפליגים ביחד עם הסבלנות השמרנית שהם יתממשו לאט ובהדרגה, ברוח דברי הרבי מלובביץ' שיש לפעול "באופן של אורות דתוהו, אבל בכלים דתיקון" (שיחה מתאריך כ"ח בניסן תשנ"א). או במילים אחרות: "לאט לאט, אנחנו ממהרים".

הכותב הוא מנהל המחקר במכון משפטי ארץ בעפרה