בתחילת המלחמה השתתפתי בהלווייתו של סמל ראשון עדי ליאון שנפל בעזה. ההלוויה הייתה קשה. הלב נשבר והעיניים לא הפסיקו לדמוע. משם המשכתי לפגישה שעסקה בפרויקט שאנו מובילים בהסתדרות הציונית העולמית, שמחבר בין יהודים מהתפוצות שיש להם דירות ריקות בארץ ובין משפחות של מפונים מהדרום שזקוקים לדירה ולמקום בטוח. מסביב לשולחן בפגישה ישבו מצד אחד כמה קבלנים גדולים שהעמידו ללא תשלום בנייני דירות חדשים לטובת המפונים, ומן הצד האחר שלושה חברים שלבשו חולצות של 'אחים לנשק', ארגון שעד לפני שלושה חודשים עסק במאבק ברפורמה המשפטית.
כשהמארחים הציגו לי את חברי 'אחים לנשק' הנהנתי בנימוס ובחשדנות. תוך כדי הפגישה התברר לי כי המשתתפים לקחו על עצמם לרהט עשרות דירות ריקות בעזרת תרומות שהם גייסו ביעילות ובמקצוענות. הם רוכשים, מובילים, מתקינים, והכול בתוך פחות מ־72 שעות. הוקסמתי לחלוטין מהחבורה, ואת החשדנות החליפה הערצה.
לעצמי אמרתי שלא יכולתי לדמיין לעצמי שמקבץ כזה של אנשים יושב יחד ופועל בשיתוף פעולה מעורר השראה לטובת עם ישראל. מיד כשיצאתי מהפגישה התקשרתי לאשתי וסיפרתי לה גם על ההלוויה הקשה וגם על הפגישה בתל אביב שסיפקה לי מעט נחמה. היא בתגובה הוסיפה שאולי זו המשמעות של הפסוק "הפכת מספדי למחול לי", ואולי יש לקרוא את המילה מחול מלשון מחילה. הטרגדיה הנוראה שהתרגשה עלינו אפשרה לנו למחול זה לזה.
בזמן המלחמה נפגשתי בבית קפה ירושלמי עם הרב דורון פרץ, יושב ראש המזרחי העולמי. בנו של הרב דורון, דניאל, חטוף בעזה, ובנו השני יונתן נפצע בקרבות השבעה באוקטובר.
המלצרית שניגשה לשולחן שלנו שמעה את הסיפור וביקשה להציע לרב דורון מילות עידוד וחיזוק. המחווה היפה שלה לאדם שלא הכירה חיממה את ליבי, ואחד היושבים בפגישה הציע לה להצטרף לתפילות ולהדלקת נרות לשחרורו הקרוב. מיד לאחר מכן התנצל המציע וחזר בו מהצעתו כשהבין שהמלצרית אינה נוהגת להדליק נרות וגם לא להתפלל. בתגובה היא ענתה שדווקא מבחינתה זו יכולה להיות חוויה מעניינת, ושהיא ממש תשמח להתחיל במנהג. שבועיים לאחר מכן פגשנו שוב את המלצרית ההיא. היא ניגשה אלינו בעיניים מאירות וביקשה להודות על ההצעה, וציינה שבשבילה זו הייתה חוויה משמעותית שסיפקה לה תחושה של שותפות.
בימים האחרונים אני מביט על הציבור הדתי־לאומי שקובר את בניו באחוזים לא נתפסים. בחברה צפופה שכזו מדי בוקר רבים מבניה מתבשרים על הבן של, החבר של, או על ההוא שלמד איתם יחד בישיבה. כולם מכירים את כולם. נראה כי האבל והשכול סוגרים עליי מכל כיוון. יחד עם הכאב העצום, תחושת האחדות שאופפת אותנו בימי המלחמה הולכת ונסדקת, ולידה מתעורר לו רגש נוסף של כעס טורדני ומציק על אלו שממשיכים גם בימים אלה להכות ללא רחם בציבור הדתי־לאומי שאני חלק ממנו.
בבליל הרגשות הזה לא הצלחתי לנסח לי עמדה ברורה בניגוד הקיים בין הרצון העז שלי לתחזק את תחושת האחדות ובין הרצון להתפרץ בזעם מול היוצאים נגד המגזר המסור. אך לשמחתי הרבה הצלחתי לשמוע גם את אורי זכי, יושב ראש הנהלת מרצ, שצייץ כי "בימים קשים אלה של מלחמה אי אפשר להתעלם מהכמות הגדולה של חללים בני הציונות הדתית. צריך להצדיע לקהילה הזו שמוסרת נפשה על הגנת ישראל". זכי לא הוסיף את המילה "אבל" ודבריו היו ברורים וחדים.
בין הקונספציות שקרסו בשבעה באוקטובר קרסה גם קונספציית הפסילה האוטומטית של מי שלא חושב בדיוק כמוני. קריסת הקונספציה הזאת מהווה הזדמנות אדירה לחברה הישראלית להוריד אחר כבוד את המשקפיים הצרים שעד עכשיו הרכבנו, ולאפשר לעצמנו שדה ראייה רחב הרבה יותר.
עם התרחבות שדה הראייה אנחנו יכולים סוף סוף להיגמל מההרגל המגונה לחשוד באופן אוטומטי בטוהר כוונותיו של האחר ומה"אבל" האוטומטי שמושמע בתגובה לכל טיעון שעולה וממסך את החברה הישראלית ואינו מאפשר לה פעמים רבות לראות את הטוב.
אני מתפלל כי נדע להסיר את המשקפיים הללו לא רק בעת מלחמה, ושנדע להעדיף את המשקפת שמאפשרת לנו להביט רחוק יותר ועמוק יותר.
הכותב הוא ראש המערך לשירותים רוחניים בתפוצות וסגן יושב ראש קק"ל, נציג תנועת המזרחי העולמית במוסדות הלאומיים
***