לא באתי למיזם הקמפוסים החרדיים ממקום מיסיונרי מתנשא של ה"נאור" אשר מבקש להראות את "האור" לבני החושך מהצד השני ולחלן אותם.
התפיסה שהנחתה אותי הייתה ועודנה שכדי שהמשפט ימלא את יעדיו בחברה דמוקרטית הוא חייב להיות נגיש לכולם ושייך לכולם, גם למי שמאמין במערכת ערכים שונה משלי.
וכך 16 שנים אני מלמד חרדים ולומד מהם לא פחות (וכתבתי על כך לא מעט בעבר) כשכל אחד מכבד את תרבותו של האחר גם כשהוא מתקשה להסכים לה.
תלמידי לאורך השנים יודעים את גישתי לשירות הצבאי כזכות וחובה ראשונה במעלה ומדוע ביום הזכרון קשה לי להגיע לקמפוסים. מנגד אחרי הרבה שנים למדתי לקבל שאמונתם כי לימוד תורה מגן ומציל את עם ישראל היא אמונת אמת ולא תעלול להשתמט בזכותו מהחובה האזרחית והלאומית הקדושה בעיני.
ואז הגיע השבעה באוקטובר ומשהו השתנה.
עשרות סטודנטים ובוגרים שלנו שהגיעו מישיבות עילית וקיימו אורח חיים חרדי מוקפד הרגישו שהם חייבים להכנס גם מתחת לאלונקה הזו. הם התגייסו לטירונות שלב ב' ומיד לאחריה שולבו במילואים - חלקם כתומכי לחימה סמוך לאזורי קרבות וחלקם בתעסוקות מבצעיות אחרות.
בנדיבותם, הם קישרו את צעדם ללימודים בקמפוסים ועדכוני אותי בכל שלב מתוך ידיעה שזה ישמח אותי בימים שמרביתם כאב. הנדיבות הזו כשלעצמה ריגשה אותי מאד. אגב, אני לא רואה בזה "הצלחה" של הקמפוס כי זו לא מטרתו כאמור, אלא יותר תוצאה טבעית של חיים משותפים בקמפוס אחד שבו אדם לא יכול להיות אדיש לקרבות החיים של חברו.
אמש אחד מהם שלח לי צילום של כמה חבר'ה מתלמידינו (פלוגת דוד) באימון לקראת תעסוקה מבצעית.
זכות גדולה, תרתי משמע.
אשרינו, ישראל.
הכותב הוא דיקן הקמפוסים של הקריה האקדמית אונו ומגיש ברשת ב'