דודו סעדה מארח את אלון שניר אחיו התאום של לירון שניר הי"ד מפקד צוות בסיירת גולני, תושב עפרה, ואת יעל פוטש בת דודתו. לירון נהרג בקרב בצפון רצועת עזה בט' בכסליו. בן 25 בנופלו.
לירון הוא בנם של מוטי ופזית, אח של גל ותאום של אלון. אלון מספר על אחיו: "לירון תמיד הצטיין בכל. בספורט, בלימודים, גם בצבא קיבל לא מעט תעודות הצטיינות אותם החביא והתגלו רק בניקיונות פסח. בבני עקיבא תמיד נשאר אחרון לנקות אחרי כולם, דאג לאסוף זבל בטיולים, עצר תמיד לטרמפיסטים, קירב מי שהיה רחוק חברתית ודאג לשמור על קשרים לאורך זמן. המון סיפורים קטנים שמראים איך הוא ראה את כולם לפני עצמו. כשבועיים לפני שנהרג אכלנו יחד בבאר שבע, היתה אזעקה וכולם רצו למיגונית, ואני רואה את לירון רץ לכיוון השני לכביש. אני מסתכל מרחוק ואני רואה זוג מבוגרים ולירון מתכופף אליהם ומגן עליהם, מרגיע אותם".
"בצבא הוא היה צריך לעבור עקירה כירורגית והוא דחה ודחה עד שזה החמיר. הוא קיבל 'גימלים' לכמה ימים עד שיחלים, אבל אחרי שלושה ימים כבר עלה על מדים ואמר - 'החיילים שלי מחכים לי'. ברגילות במקום לנוח או לטייל הוא היה הולך לבקר חיילים בודדים. חיילים שהגיעו אלינו בשבעה סיפרו לנו שלירון היה יותר ממפקד. הוא היה מורה דרך.
לאבד אח תאום זה לאבד חצי מהלב שלך. נולדנו בי"ט כסליו. לירון נהרג עשרה ימים לפני היומולדת המשותף שלנו - תמיד חגגנו יחד בחנוכה. זכיתי להיות אחיו התאום 26 שנים. חנוכה יישאר להיות חג משמעותי ושמח, אני מקווה להמשיך את הדרך שלו, להפיץ את האור שלו, לעשות טוב".
יעל ומשפחתה גרים בסמיכות ביישוב עפרה, בקשרים אישיים כמו אחים ממש. יעל משתפת: "לירון היה אדם עם עוצמות. למרות פער הגילאים ביננו הרגשתי מאוד קרובה אליו, דיברנו המון - היו לנו המון נושאי שיחה משותפים. הוא מלווה אותי כל הזמן, כשאני מתלבטת איך לפעול אני חושבת מה לירון היה מייעץ לי לעשות. למדתי ממנו המון, הוא מנחה אותי גם עכשיו אחרי מותו. פעם ישבנו יחד בשבת והוא שאל איפה אפשר לקנות שעון G-SHOCK. חייל שבא לשבעה סיפר שהוא איחר לאחד המסדרים ולירון שאל אותו אם אין לו שעון, ולמחרת קנה לו חדש. החייל אמר ללירון - לא נעים, ולירון אמר לו שהיה לו בבית מיותר... אותו חייל אפילו לא היה תחת פיקודו של לירון. המון סיפורים מספרים אחרי שחיילים נהרגים, אבל אצל לירון סיפרו סיפורים כאלה עוד בחייו. תמיד הצטיין ועזר לכולם".
רגע לפני הכניסה לעזה, לירון כתב בפלאפון שלו משפטים שהפכו למילות פרידה: "זה סוף סוף קורה, כבר התחלתי לאבד תקווה שניכנס, וב"ה יש לי את הזכות לקחת חלק במלחמה ולהיות בתוך עזה, להילחם, להחזיר את הכבוד של צה"ל ועם ישראל, ובעיקר לדאוג שלעולם לא עוד! ועכשיו זה תורי, להיות, להילחם להעז ולפקד על צוות בעת הזאת, במלחמה הזאת. בעוז וענווה אמלא את התפקיד ואוביל את הצוות בקרב. אנחנו חזקים ומלאים בעוצמות, שמח על הזכות לקחת חלק. ואם חלילה יקרה לי משהו, אני אוהב את המשפחה שלי, ובזכותם אני מי שאני".
לירון השאיר מעין צוואה: "צריך לזכור להיות בגדלות, לאהוב את החיים ותמיד להוסיף טוב בעולם. לשמח אנשים, לראות את החלש ולעזור לו. לחייך לאנשים, לזרוק מילה טובה. להיות טוב זאת השאיפה, טוב לכל, וזה לא עולה לנו כלום, להיות טובים ולעשות טוב".
יהי זכרו ברוך