דמותו של הרב אלישע וישליצקי זצ"ל מזוהה אצלי באופן עמוק עם שני עניינים גם יחד ענוה בחבלי משיח.
אנחנו בעיצומה של מלחמת תרבות ניצחת, גם בפרשיות השבוע פוגשים זאת, שתי תרבויות עומדות בעולם, עד עצם הרגע הזה ויותר מאי פעם. יש תרבות של גאווה ויש תרבות של ענווה, מצד אחד עומד משה רבנו ומהצד השני ניצב פרעה הרשע, זו מלחמה תרבותית נוקבת, מלחמת עולם של ממש שנמשכת עד עצם היום הזה.
לגאווה יש הישגים רבים בעולם הזה, היא נראית דרך המלך, ככה מתקדמים, השדר הוא שאם אתה רוצה להתקדם, להשיג הישגים, להיות מוכשר ולקבל הערכה – הרי שלגאווה יש כלים לספק כל התקדמות נראית לעין, לכאורה. הגאווה מספקת כלי מדידה מאוד מוחשיים, בהירים, סוחפים, זוהרים ונושאי פירות.
לענווה יש מחירים! ענווה דורשת הקרבה. במציאות של העולם הזה מי שעניו משלם מחיר! לעומת זאת מי שהולך לדרך אחרת לא זקוק למלחמות בשום חזית. החידוש הגדול של הרב אלישע, והוא קריאת כיוון לכולנו, זה שלענווה יש פירות עצומים, הוא הראה את החידוש הזה במופת חייו.
זה לא ייאמן כיצד איש אחד, ללא תואר, ללא משרה ותפקיד רשמיים, וללא ישיבה ותלמידים מוגדרים – הקים מפעל גדול כל כך.
כל זה נעשה רק באמצעות כיתוּת רגליים מהבוקר עד הערב, שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה, בכל רחבי הארץ, מזריק את המאור של הנשמה שלו בעוד מקום, וזה מחולל מהפכה.
הרב אלישע זצ"ל היה מגיע ללמוד עם תלמידים מכל הסוגים ומכל המינים, הוא ישב איתם לעיתים כמה דקות בלבד, אך היה בכך די כדי להזרים זרם מחיה ומעצים.
כמה מהפכות יכולות להתחולל מאדם אחד, תארו לעצמכם אם היו לנו עוד כמה כאלה, זה הכוח העצום של ענווה, של ענוות אמת שבאה להגיד מה הקב"ה רוצה.
הענווה הזו הדביקה אלפים ורבבות בכל רחבי הארץ. איש אחד מגיע מירושלים ומצודתו פרושה בכל רחבי הארץ, כוחו והשפעתו הרבה לא נבעו מגאונותו או מכישרונותיו הברוכים, אלא בעיקר מהעבודה הקשה שהוא השית על עצמו, עבודת מידות מופלאה שגולת הכותרת שלה היא הענווה, עבודה שיש לה סוד אחד, מפתח אחד – לנסות למחוק כל חציצה אישית ואישיותית בפני הרצון האלוקי.
מבט של ענווה בחבלי משיח אבן דרך שנייה שחשוב לציין כנדבך מרכזי באישיותו קשורה אף היא קשר עמוק לענווה, זו ההכרה בערכו של הזמן שבו אנו חיים.
הרב אלישע אהב כל כך את פרק חלק בסנהדרין שבין היתר עוסק הרבה בסוגיות הקשורות לימי הגאולה. צריך להבין את הסיבה שבגללה הרב אלישע התעסק הרבה בסוגיות הללו, מכיוון שלפעמים זה נראה שבדורנו הדיבור על נושא זה הולך ונעלם, זה כבר לא דור גוש אמונים, ובוודאי לא דור ששת הימים.
הרב אלישע דיבר על עקבות משיח גם כשזה כבר לא היה באופנה, לא בחברה הישראלית ואפילו לא בציונות הדתית. אותו המילה משיח לא הפחידה, הוא בא לספר את האמת – אנחנו בחבלי משיח! האם אנחנו רוצים או לא – זו לא השאלה, זו המציאות ועכשיו צריך להבין מה זה אומר ומה זה דורש. המטרה המרכזית היא להכיר במשימות המיוחדות שמוטלות עלינו בדור חבלי משיח.
להתעלם מכך זו גאווה, זה ניסיון לכפות את המציאות למשאלות לב ולהתעלם מהאמת, לבוא ולתת פרשנות אחרת למציאות, פרשנות שלי, שמתאימה לי, שנוחה לי, שמעסיקה אותי בחשבונות אחרים – זו חציצה.
המטרה היא לדעת מה הקב"ה אומר פה, מה הוא מחולל פה ומה תפקידנו בכוח. אני שואל את עצמי מה הוא היה אומר היום. ובכן הוא נתן לזה תשובה מפורשת
לאחר הפיגוע במגדלי התאומים הוא הוזמן לפאנל באחת התוכניות. כדרכו ישב באיפוק ובשקט עד אשר הופנתה אליו רשות הדיבור ואז הוא אמר שלושה משפטים קצרים: ארה"ב חטאה בחטא הגאווה, מדינת ישראל משועבדת יותר מדי לתרבות הזו, הגיע הזמן להשתחרר ממנה.
דומני שלאחר שמחת תורה תשפ"ד מילותיו של הרב אלישע זצ"ל רלוונטיות מאי פעם. למדנו בדרך הקשה את מחיר חטאה של תרבות הגאוה.