גם בלי לחכות לדמעה
הן מגיעות מכל עבר, מההר והבקעה, מהעיר ומהכפר, מהצפון ומהדרום, מרכז ופריפריה, ותיקים ועולים, מהדתיים ומהחילוניים, מהימין ומהשמאל, מהקיבוץ ומהמאחז, ומעמדן החדש והכואב כמשפחות שכולות פותח את הלב ומטה את האוזן להקשיב להן, ומתוך כך עולה התפעלות אדירה מגדלות הרוח, מתעצומות הנפש, מהמסירות הלאומית והאמונה בצדקת הדרך שמסתבר שכולם כולם שותפים לה, ממש לאותה דרך אחת.
ואם כאלה הם כולן, אז אולי כאלה הם כולנו, ואולי אפשר להקשיב גם בשטף השגרה ולגלות את הגדלות הזו גם בלי להגיע לרגעים קשים ונוראים שכאלה. בעצם, לא אולי. בטוח
גם לזה הם מתכוונים?
מסקרן לדעת אם כל אותם המשתוקקים לראות את ראש הממשלה נושא נאום ובו הוא נוטל על עצמו אחריות לאירועי הטבח בבוקר שמחת תורה, מתכוונים רק לנאום שיביא להדחתו, או שיהיה מקובל עליהם גם נאום שיפתח כך:
"אזרחי ישראל, אני ניצב בפניכם היום בעוד חיילינו האמיצים לוחמים ומחרפים נפשם במאבקו הצודק של עם ישראל בטרור החמאסו-נאצי, ומבקש להכות על חטאי ולהודות במידה לא מבוטלת של אחריות הרובצת על כתפיי.
אכן, אזרחי ישראל, אשמתי וחטאתי וגם עליי מוטלת אחריות לא מבוטלת בעקבות אותן ארבע הצבעות בהן הצבעתי בעד העקירה והגירוש מגוש קטיף. לא השכלתי לנצל את מעמדי כשר בכיר כדי להתייצב בראש אופוזיציה לוחמת נגד המהלך המסוכן, לא גיבשתי כוחות פוליטיים וציבוריים למאבק נחוש נגד המהלך שהוביל להתעצמות חמאס עד לממדיו המפלצתיים, ועל כך אני מבקש להכות על חטא ולהתחייב, לא עוד.
בין אם אשאר בתפקידי כראש ממשלה ובין אם לא, אפעל בכל דרך על מנת לבלום כל רעיון דומה למתווה ההתנתקות והעקירה. אפעל בכל דרך לשכנע את חבריי בליכוד ומחוצה לו להצביע נגד כל הצעה שתכליתה נסיגה והתקפלות מחפירות חיינו, מארצנו הקטנה והיחידה".
אז מה אתם אומרים, גם לסוג כזה של אחריות הם מתכוונים?
הגלים חלפו והשקט חזר
עברו יומיים ועברו שלושה והדי ההלם התפוגגו איפשהו בחלל. בשעות הראשונות נזעקנו ונדהמנו למראה תפריט הנוח'בות, נשמעו קולות מחאה מימין ומשמאל, אבל איפשהו כל האירוע נספג ונעלם למרות שלא עומד בשום מבחן סבירות שנוח'בות ניאונאציות שכאלה יאכלו אצלנו פלאפל, קוסקוס, ירק, נקניקיות ושניצל. מדובר הרי באחת ההזיות המטורללות ביותר שראינו כאן, אבל משום מה אחרי קצת געש ורעש תקשורתי נראה שהתרגלנו וסתמנו.
יכול להיות שהשתיקה התקשורתית הזו נובעת רק בגלל שההוא שמצווה לשנוא, איתמר בן גביר, הוא זה שדרש שהטירוף הזה לא יקרה, ומי שככל הנראה אחראית לאירוע היא אותה נציבת שב"ס שהפכה לקדושה מעונה בעיני התקשורת והפוליטיקאים שלנו, וגם זאת רק בגלל שבן גביר הוא זה שמתכוון שלא להאריך את כהונתה?
מי אתם שתגידו להם?
אינני יודע מי היה אותו עיתונאי גאון שדחוף היה לו לשאול את דובר צה"ל אם הוא יכול להתחייב שלא ידה של ישראל היא שהביאה לחיסולו של אל זערורי, אבל אכן היה אחד כזה, גם אם זה לא יאומן.
מסתבר שיש עיתונאים שעבורם הטפיחה שיקבלו על השכם מהעורך שמאחורה, או איזה זנב סקופ שירוויחו אם במקרה דובר צה"ל יפלוט איזו אמירה שיכולה להסגיר את אחריותינו לאירוע, חשובים בעיניו הרבה יותר משלומם של אזרחי ישראל. שם לא שמעו על המונח אחריות לאומית. הם הרי עיתונאים ומותר להם הכול. מי אתם שתגידו להם שיש דברים שלא שואלים? ראס בלעינו, הם ישאלו מה שהם רוצים, הם יגידו מה שהם רוצים ושיתפוצץ העולם.
אזהרת צפייה
מאז הולדת הסרט העלילתי ועד עידן הנטפליקס וסדרותיו הבלתי נגמרות העיקרון המנחה את יוצרי הסרטים והסדרות הוא הצורך לאתגר במשהו חדש את הגירוי הרגשי של הצופה שכבר ראה לא מעט עד כה.
אם שמענו כבר בדיחות כלשהן בסרטי עבר, יושב היוצר וחושב איך הבדיחות בקומדיה שלו תהיינה אחרות, בלתי צפויות, מתוחכמות או וולגריות הרבה יותר, כי חייבים לחדש משהו. אם בסרטי אימה קודמים ראינו מראות ביעותים מסוימים הרי שביצירה הקולנועית הבאה צריך לשבור את הגבולות שקבעו היוצרים הקודמים ולייצר משהו חדש, מפחיד ומאיים הרבה יותר, כי אם לא כן, בשביל מה התכנסנו? כך בכל ז'אנר וז'אנר, וזה מה שגורם לנו להרגיש תחושה של שיעמום מסוים כשאנחנו נתקלים ביצירה קולנועית מלפני שניים או שלושה עשורים. סף הגירוי הרגשי שלנו כבר מזמן עבר את מה שהיה להם למכור אז, והוא מבקש משהו קיצוני יותר, מטורף יותר ומסעיר יותר.
אחרי ההקדמה הקצרה והטריוויאלית הזו באה כאן אזהרה מהצפוי בעתיד עולם הקולנוע והסדרות.
אני מרשה לעצמי לנחש שאחרי שהמראות המזוויעים (ואפילו לא הקשים ביותר, כידוע לכולנו) הגיעו לכל בית ברחבי העולם, ובעיקר לכל מסך של יוצרי סדרות וסרטים, הם ישובים כעת במרתפיהם אפופי עשן הסיגריות וחושבים איך היצירה הבאה שלהם תטלטל, תסעיר, תקומם, תפחיד ותאיים יותר על נפשנו, שרגישותה כבר נרמסה ונשחקה לאורך השנים.
ביצירה שלהם לא יהיה די במרדף להצלת שתי ילדות שנחטפו והושלכו למחסן סגור וחשוך בפאתי רליבלנד, כי המציאות הנוח'באית הייתה קשה הרבה יותר, לא יהיה די להם בסדרה בה מתוכנן פיגוע המוני בתחנת רכבת כי התוצרים אנושיים של עזה עשו במציאות הרבה יותר מזה, לא יהיה די בהצגת חולי נפש, סוטים, מטורפים ותאווי דמים כפי שהיה עד כה, כי לפני שלושה חודשים נפרצו כל הגבולות הללו, ובמציאות. גם לא יעסקו שם בקונספציות מסמאות עיניים של בעלי תפקידים שמתעלמים מהמתריע התורן וחסר הסמכות, כי גם זה כבר היה לנו.
משום כך יושבים כל אותם גאוני בימוי ומתכננים לנו את הזוועה שטרם נראתה בחיינו, ועוד לא דיברנו על התחרות הפנימית והסמויה שבינם לבין עצמם, תחרות שבה אנחנו הקורבנות שניאלץ לחזות בתוצרים שלה.
אין לי כאן פתרון למציאות המטורפת שעוד צפויה לשרוט את נפשות הדור הבא והדורות הבאים דרך המסכים הרבים שעוטפים את חיינו, גדולים כקטנים. אני רק מזהיר, ואולי גם מצטרף לקריאה לזכור את הכפתור האדום ההוא שמכבה את המכשיר.
מה קשור ליומולדת?
קשה, קשה לקאטו הזקן. הוא לא מסוגל לסיים שיחה בלי לחזור לאותו נושא נדוש, אבל מסתבר שגם אם לכל סובביו כבר נמאס, הוא עדיין מתעקש. השבוע זה קרה לו כשהוא היה במפגש משפחתי כלשהו. לא משהו מיוחד, אבל אם אתם רוצים, אפשר לשלוח מזל טוב ליום ההולדת של אחייניתו הקטנה. כך או כך, מישהו סיפר בדיחה יבשושית ומשמימה, מאלה שבעבר הרחוק הוכתרו משום מה בכינוי בדיחת קרש. המישהו הזה עשה זאת גם בחוסר כישרון מחריד להפליא. היו שחייכו בנימוס, היו שאפילו פלטו המהום של צחוק כדי שלא להעליב את הדובר, אבל קאטו היה חייב לומר ש'צ'מע, נתת פה בדיחה מצחיקה יותר מ'ארץ נהדרת'", אמר, קם, נתן מתנה לכלת השמחה, הוסיף שהוא "מקווה שכולכם כאן כבר לא רואים את הדבר הזה, כן?" והלך.
להערות ולהארות שלכם: [email protected]