א. ונקדשתי בתוך בני ישראל
'חמישה-עשר שקלים' - שמעתי אותו אומר, בתוך בליל הצעקות של בעלי הדוכנים בשוק מחנה-יהודה בירושלים, ביום שישי שעבר. הוצאתי שטר של עשרים שקלים והוא הגיש לי במהירות עודף, כשראשו כבר פונה אל הקונה הבא. פתחתי את ידי, 15 שקלים היו בה. במקום שהוא ייתן לי חמישה שקלים וישאיר לעצמו 15, הוא התבלבל. קורה. ערב שבת. שוק. כל הסיבות שזה עלול לקרות. 'סליחה, קח עוד 10' אני מגיש לו. הוא קולט את הטעות שעשה, מבין את התיקון שלי וממשיך הלאה, טבעי. ואני, כאורח שהגעתי לביקור קצר בארצנו הקדושה וקפצתי לקנות מטעמים לשבת בשוק הגדול - מבין, כי אצל החנווני כאן, אין חידוש בזה שמחזירים לו כסף שהגיע בטעות לידי הקונה.
בערבו של יום שני השתתפתי באזכרה בבית משפחת שניצר בעיר אלעד, אליה הוזמן גם המגיד הנודע הרב ברוך רוזנבלום. בעבורי זאת הייתה הפתעה. מזה שנים אני מקשיב לשיעוריו על פרשת השבוע, לפעמים אני גם משלב מתוכם כאן בבמה זו, אך לראשונה אני רואה ושומע אותו מקרוב.
וכדרכו בכל הדרשות והשיעורים שהוא מוסר בכל רחבי הארץ, גם הפעם הוא הערים מספר שאלות, ושלב אחר שלב, בשילוב סיפורים ונגיעות של הומור עמוק, הוא יישב הכל בביאור אחד, כשהכל מבוסס על אגדות ומדרשי חז"ל מרתקים.
וכך פתח את דבריו: "במדרש קהלת רבה כתוב: 'אָמַר רַבִּי לֵוִי, בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם נִפְטָר מִן הָעוֹלָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת רְאוּ מָה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרוֹת עָלָיו, כָּשֵׁר הָיָה? יְרֵא שָׁמַיִם הָיָה?'. וכאן נשאלות שתי שאלות פשוטות: א) מה עניין לקב"ה, מה הבריות אומרות על הנפטר? ב) הרי הקב"ה יודע הכל, ומדוע, אפוא, הוא שולח מלאכים כדי לשמוע מה אומרות הבריות?
הגמרא במסכת יומא, לאחר שהיא מונה את ארבעת חלקי הכפרה, אומרת: 'היכי דמי חילול השם'? ורב מסביר, כגון אם אני לוקח בשר מהקצב ולא משלם כסף מיד, אנשים ילמדו ממני כי אפשר לקחת בלי לשלם, וזהו חילול ה'! ואביי הוסיף ואמר, כי במקרה שהקצב רגיל ללכת ולגבות את החובות שלו בהמשך, אין כאן חילול ה', שכן אנשים יודעים כי ניתן לקחת מהקצב ולאחר מכן הוא מגיע כדי לגבות את התשלום. יוצא אפוא מכאן, כי חילול ה' נמדד לפי דעת בני האדם, וכך גם כותב הרמב"ם.
ידוע, כי יום המוות הוא יום הכפרה על עוון חילול ה'. יוצא אפוא, כי כמו שחילול ה' נקבע בידי בני האדם, כך גם הכפרה שבאה ביום המוות, נקבעת בידי בני האדם, ולכן שולח הקב"ה מלאכים להלוויה, ואומר להם "רְאוּ מָה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרוֹת עָלָיו". שכן, כאמור, חילול ה' נמדד בדעת בני-אדם.
השיעור היה מורכב עם עוד הרבה פרטים, ציטוטים ממאמרי חז"ל וסיפורים מרתקים, כשהצד השווה בהם - להבין עד כמה צריכים להיזהר בהליכתנו שלא לגרום ח"ו לחילול השם. להשיב כסף לא שלנו שהגיע אלינו בטעות, להתנהג בנימוס ובדרך ארץ, לא לעקוף תורים, וכדומה.
ו'מרובה מידה טובה' - אם הולכים גאים עם הלבוש היהודי והצנוע שלנו, אוכלים רק כשר, מכבדים כל אדם באשר הוא, מוותרים לרכב הרוצה להיכנס לחנייה, או שותקים מול דיבור לא צודק, הרי שזוכים לקדש שם שמים!
ב. בדמייך חיי
זה קרה בדיוק לפני 6 שנים. לפנות בוקר יצא האברך היקר ר' אשר שניצר לעבודתו כמשגיח כשרות מסור ומומחה. באחד העיקולים בכביש, לא הרחק מביתו שבעיר אלעד, נגדעו חייו הצעירים ומלאי העשייה לכלל ובמיוחד למשפחתו, בתאונת דרכים טראגית, כשהוא מותיר אחריו אלמנה ושבעה יתומים רכים, הורים ומשפחה ענפה וכואבת.
הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א, שביקר באותו שבוע בארצנו הקדושה, נקרא לבוא לנחם ולעודד את היושבים שבעה. ביקור שלא נגמר בדיבורים, אלא בהרבה מעשים למען המשפחה. ומאז הקשר החם קיים ונמשך, ובעקבותיו הוזמנתי כאמור בראשית שבוע זה, לאזכרה של לימוד משניות והתוועדות חסידית בביתם בליל היארצייט. הבנים היקרים ערכו סיומי מסכתות שלמדו בשקידה לעילוי נשמת אביהם, והבנות הכינו סעודה מושקעת לבני המשפחה ולאורחים שהוזמנו.
"בפרשתנו - פרשת שמות, אנו לומדים על לידת משה רבנו ע"ה, ואם נביט על לפחות 5 תחנות בחייו, נוכל להבין מדוע הוא זכה להיות הרועה הנאמן של כלל ישראל, בדירוג מעניין, שלב אחר שלב:
א) כאשר משה רבנו רואה איש מצרי מכה יהודי, הוא מטפל במצרי בכל חומרת הדין, כראוי למקרה אנטישמי מובהק.
ב) למחרת, נתקל משה רבנו בשני יהודים שרבים בינם לבין עצמם, וגם בהם הוא מטפל.
ג) עקב מעשיו אלו, נאלץ משה לברוח למדיין, שם הוא נחשף שוב למעשה רשע, כאשר רועי צאן מקומיים מתנכלים לבנות יתרו, וגם כאן נעמד משה להגן עליהן - גם כשמדובר בריב בין לא יהודים כלל.
ד) כאשר משה רועה במדבר את צאן יתרו חותנו, בורח גדי מהעדר ומשה רץ אחריו, עד שהגדי הרך הגיע לבריכה של מים, ונעמד לשתות. כיוון שהגיע משה אצלו אמר: 'לא ידעתי כי הינך רץ מפני הצמא, ועתה בוודאי עייף אתה' ומיד הרכיבו על כתפו מתוך רחמנות.
כאן אנו רואים את משה החומל גם על בעלי חיים.
ה) ואף כלפי הדומם נהג משה במידה נפלאה זו. שהרי במכת דם וצפרדע הוא נותן לאחיו אהרן להכות במים, מפני שהיאור הגן על משה כשנשלך לתוכו, ומתוך רגש הכרת הטוב כלפי היאור שהגן עליו כתינוק, הוא מעביר את ההכאה לאחיו ולא עושה זאת בעצמו".
"אומנם לא הכרתי את המנוח, אך מה ששמעתי ממשפחתו ומכריו, ובעיקר כשרואים את הילדים המחונכים - רואים את המידות הטובות והנאצלות שהיו באבי המשפחה המנוח. חמלה ונתינה כלפי אדם המוכר לו וגם מי שלא. כלפי החי, הדומם, הצומח וכל הסובב אותו. ויהי רצון, שיהיה מליץ יושר טוב לכל בני משפחתו וידידיו הרבים" - כך סיימתי את דבריי בפני הנאספים.
ויהיו הדברים לעילוי נשמתו של ר' אשר אנשיל ע"ה, בן יבחלט"א ר' שמואל ישראל שיחי'.
ג. תורת חסד על לשונה
יחד עם ההמונים שנאספו, הצטרפתי בדממה להלווייתה של אשה ירושלמית בת כ-86, שנפטרה השבוע בבוקרו של רביעי, ובשעת אחר-הצהרים יצאה הלווייתה מביתה, המקום בו התגוררה שנים רבות, ובו זכתה והקימה את משפחתה הענפה עם בעלה הצדיק, בית של חסד ללא הרף.
ללא הספדים מרובים ליוו אותה בני המשפחה, הידידים והצאצאים הרבים למנוחת עולמים במרומי הר-הזיתים, צמוד לאחותה היחידה - סבתי היקרה ע"ה.
וכשעמדתי ליד הבית, בו לא ביקרתי מזה שנים ארוכות, נזכרתי בחוויות שהיו מנת חלקי בין כותלי מקום זה. ובעיקר, את שעות הערב, כשהתלוויתי לפעמים לבנם - בן גילי ובן-דודי, שאף נקרא כמוני על שם הסב המשותף אביה של המנוחה ע"ה ושל סבתי ע"ה. בתנור נאפו עוגיות שטעמם היה טעם גן-עדן, ובסלון הבית ישב אב המשפחה, הרה"צ רבי דוד בידרמן זצ"ל, ולמד עם החבורתא שלו במתיקות שאין דומה לה. לימוד מתוך ענווה וצניעות, בחשק ושמחה, זאת בנוסף ללימודיו הרבים במשך כל שעות היום, בעיקר בישיבת קארלין בה לימד את הבחורים הצעירים.
וכשהיה צורך, היה ר' דוד ניגש אל החנות הסמוכה לביתם, כדי לסייע לזוגתו בניהול חנות הבדים המוכרת באותם שנים, "חנות הבדים של לאה בידרמן", בה אני, כמו רבים מבני ירושלים, באו בהתרגשות עם ההורים חודשיים-שלושה לפני בר-המצווה, לחפש בד מתאים לחליפה החדשה אותה יתפור 'יוסף החייט' שברחוב הסמוך.
היושר בניהול החנות, לצד ויתור על כסף לא פעם למתקשים לשלם - היה לשם דבר.
שניים מבניהם נפטרו רח"ל בחייהם, כשם מותירים אחריהם יתומים רכים, אולם אמונתם השתקפה בעוז ובכל העוצמה, ואת נחמתם מצאו בעשיית חסד, אירוח אנשים והתמסרות לכל פונה ונזקק.
צניעותה וסבלנותה של הדודה המנוחה ע"ה, היו לסמל ודוגמה לנו האחיינים, ולכל מי שזכה וראה אותה ואת בעלה מקרוב. ובטוחני, כי מלאכים רבים שנבראו בזכות מעשיה הטובים שנעשו במסירות ובקביעות - קידמו את נשמתה במרומים, עדי תקום בקרוב לקץ הימים.
תמונת השבוע שלי: והחי ייתן אל לבו
"...אם אתם קוראים את זה, כנראה שקרה לי משהו. כמו שאתם מכירים אותי, אין מאושר ממני כרגע. אני שמח ומודה על הזכות שתהיה לי להגן על הארץ היפה שלנו ועל עם ישראל. גם אם יקרה לי משהו, אני לא מרשה לכם לשקוע בעצב. הייתה לי הזכות להגשים את החלום, והייעוד שלי ותהיו בטוחים שאני מסתכל עליכם מלמעלה ומחייך חיוך ענק. כנראה שאשב ליד סבא ונשלים קצת פערים, כל אחד יספר על החוויות שלו ומה השתנה בין מלחמה למלחמה. אולי גם נדבר קצת פוליטיקה, נשאל אותו מה דעתו"...
בשעת כתיבת שורות אלו ידוע לצערנו הגדול על 175 חיילים הי"ד, שנהרגו מתחילת התמרון הקרקעי ברצועת עזה. לא מעט מהם השאירו מכתב ל'יום שאחרי', אבל ללא ספק, המכתב של החייל בן זוסמן הי"ד, הוא המפורסם שבהם. בצוואתו הוא מבקש ממשפחתו היקרה להיות שמחים, לא לנהל עסקה על חילופי שבויים, לוּ ייחטף חלילה. אישיות נדירה ומיוחדת, כזו שנולדת להורים יקרים ונדירים, שלצערנו הצטרפה למשפחות ההורים השכולים.
הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א ורעייתו הרבנית שתחי', זומנו בביקורם הקצר בארצנו הקדושה לפני כשבועיים, לפגוש את משפחת זוסמן, וביקור שתוכנן לשעה קלה, נמשך לזמן רב, שיחה של עידוד, הקשבה וניחום, מהורים שבעצמם לצערנו טעמו את טעמו המר של שכול.
"הנה צידנית התפילין שלו", החוו ההורים בגאווה על המדף בסלון ביתם, ליד נר נשמה, ותמונתו בהנחת התפילין הראשונה שלו כנער בר-מצווה, יחד עם סבו ע"ה, אותו הוא מזכיר בצוואתו. התפילין הם הדבר היחיד שקיבלו בינתיים מהצבא, מהחפצים ששרדו מבנם היקר הי"ד, לאחר שאותר בתוך טנק שספג לאחר מכן פגיעה קשה, ובכל זאת היה שם נס, ללא ספק בזכות התפילין האלו - כפי שאמרו החיילים ששהו בו, והם מיהרו להשיב אותם להורי בן הי"ד.
ביום ה'שלושים' שחל השבוע ביום שלישי, נערך כנס מיוחד לבני המשפחה וידידים הרבים.
וכך נפתח מכתבו של הרב לאזאר ששיגר אליהם: "משפחת זוסמן שיחיו היקרים, מחר תציינו את סיום ה'שלושים' על בנכם, הקדוש בן ה' ייקום דמו. לצערי הרב לא אוכל להגיע ולהשתתף איתכם פיזית ביום זה, אך כמובן אני משתתף עמכם בקירוב לב ממוסקבה.
אני ורעייתי תחי' עומדים עדיין תחת הרושם הכביר של הביקור אצלכם, ושרויים בהשתאות מהגבורה הפנימית שראינו בכם, המהווה בעבורנו השראה עד עתה, ומוסיפה כוח ואמונה בשליחות שלנו. אין כל ספק, כי ילד שגדל במשפחה כזו, חש כל העת שליחות בחיים שלו, ואכן הוא זכה למסור את חייו מתוך קידוש ה' ועשה את זה בשמחה"...
את המכתב הבאתי אישית לביתם שבאחת השכונות הירושלמיות.
ההורים המדהימים זכו בנסיבות מצערות אלו להכיר ידידים רבים חדשים, אבל מתברר שגם בני משפחה גילו - ואחד מהם, הוא אני...
סבתם היא דודתי חיה רוזנבום ע"ה, אחות סבי האהוב ר' שמואל-חיים שור ע"ה.
הם היו די מופתעים, אבל לא להרבה זמן, כי השיחה גלשה הישר ל'משפחולוגיה', כשאני משלב ומספר מה ששמעתי מהוריי היקרים שיחיו, שהיו אהובים על סבא וסבתא שלהם, וטעם הביקורים אצלם שמור בזיכרונם עד היום.
"נעשה לחיים", הציע האבא ר' צבי, והוציא מהמזווה בקבוק ליקר אתרוגים, ליקר שבנם בן היה אוהב לשתות.
אך כצאצאים למשפחת שור, היקבנים הראשונים בירושלים, לא ויתרתי על קצת יין. הם הפתיעו וריגשו אותי כשהוציאו בקבוק יין ישן נושן של הסבא והגישו לי כמתנה, "תעשה גם לחיים במוסקבה" הציעו בחיוך.
וכך מסתיים מכתבו של הרב: "בסיום הדברים אוסיף ואכתוב, כמו שאמרתי בפגישה איתכם, כי אני מקווה שהתפילין של בן ע"ה, אותן קיבלתם לידכם באופן נסי - באות לידי שימוש. [אגב, כשלמדתי היום את השיעור היומי בלימוד הרמב"ם (הלכות אבידה), שמתי לב שהוא כותב על כך שהתפילין נועדו לשימוש תמידי לכל אדם, ומיד חשבתי על בנכם]. זו המטרה שלהן, ואני מאמין שאתם מזכים אחרים במצווה חשובה זו, ועל ידי שיניחו אותן לזכותו - הדבר יביא לו יותר שמחה ונחת, ובזכות כך גם אתם תבורכו שאך טוב וחסד יהיו מנת חלקכם כל הימים"...
גוט שבת וחודש טוב!