הרב יוסף קלנר, מרבני הציונות הדתית, ספד במכתב מיוחד לתלמידו רס"ן טל כהן, לוחם בסיירת מטכ"ל, שנפל בקרבות במלחמת חרבות ברזל.
"תמונת זיכרון ראשונית של הקשר בינינו מלפני שנים, רואה אותך צעיר מתחיל לימודים, יושב ברכב מאחור כטרמפיסט ושואל שאלות בדרך לשיעור שלי שאליו רצית להצטרף על אף שלא היה מיועד לתלמידי ישיבת עטרת בה למדת. יודע מה לשאול ובעל אינטואיציה ישרה לאתר את מקום אפשרות מילוי הצורך הפנימי לבירור בהיר וחד. וכיוון שמצאת — נדבקת. בשקט, ביסודיות בהתמדה. 'קובץ על יד' 'קמעא קמעא', גמיעה גמיעה", ספד הרב.
המשיך הרב: "התגייסת, מלא רוח גבורה ומסירות, שתורגמו לכשרון צבאי ופיקודי זוהר. המשכת לשמור על קשר שהלך והתהדק עם השנים. דווקא בגלל, שעם מגבלות השירות והתפקידים, לא היה אינטנסיבי, אלא ערכי רוחני פנימי. עמוק. בהתייעצות והפעלת שיקול דעת רציני, על כל צמתי החיים, והיו רבים כאלה. באותה אינטואיציה ישרה ומוצקה מצאת את חברת חייך נטלי, שאת איכויותיה המדהימות מסלול חייכם המיוחד הלך וחשף.
המיוחד בך טל היה החוסן הפנימי של ניהול החיים על פי הבהירות השכלית אותה חיפשת ומצאת בתורה. סיגלת לך צורת הסתכלות אחרת, שונה מן הסביבה ממנה באת ובה חיית. אך צורה זו לא שללה את הערכים התשתיתיים שינקת מהוריך, בני משפחת האצולה הגזעית של עמנו — שבט הכהונה בענף הג׳רבאי שלו, ולא דחתה את הסביבה והחברה שצמחת והתרוממת מתוכה, אלא העלתה אותם להתבוננות מושכלת מעמיקה שיטתית".
טל. הבטת פקוח עיניים על כל החיים הכלליים, הצבאים, כמו האישיים שלך. ביושרה מלאת שקט של 'אמיץ לבו בגיבורים' התנהלת באופן מושכל בקור רוח מלא איתנות. במסירות נפש מוחלטת למען עמנו בתחייתו החברתית מדינית ההולכת ומתבררת בזמנים אלה, כזוקפת קומתה לתחייתה העליונה התכליתית, בבירור זהותה הרוחנית".
הרב קלנר שיתף על ההתייעצות האחרונה. "ההתייעצות האחרונה הייתה האם להישאב למערכת המעוניינת בך בצבא ולממש את האפשרות לרוץ קדימה במסלול הפיקוד הגבוה, או לוותר על ההזדמנות, שייתכן שלא תחזור, ולהמשיך ביחידה. החלטנו יחד שמאחר שלפניך ביחידה, מבצע נעלה בחשיבותו לביטחון ישראל — אין מקום לחשבונות האישיים על העתיד.
אין עתיד!, מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, המציאות הנוכחית היא מלאת ערך לכלל ישראל וכל השאר — אם ירצה השם ואיך שירצה השם — יתפתח בהתאם למעשה הנצרך בהווה.
הלימוד המשותף האחרון היה בערב יום הכיפורים. צלצלת. שאלת אם אוכל להתפנות בערב היום הקדוש כדי שתוכל להיכנס לאווירת הימים הנוראים, כי עד כה לא יכולת, כי בר״ה לא היית בארץ... אמרתי לך שאם כן אני מבין בכוח מי עלתה זכות תקיעת השופר לחיים טובים ולשפע טוב לכלל ישראל השנה. ישבנו וקראנו את כל ״שיר התקדש חג״ שלי על יום הכיפורים. לא הייתי צריך להסביר הכול היה מוכר ומובן לך. אך כשהגעתי לשורות האחרונות, הצלחתי לחנוק את דמעותיי שפרצו פתאום שם, אך לא הצלחתי להוציא מלה מן הפה. לא הצלחתי להמשיך ולקרוא. ישבנו כדקה — דום".