סיפור חיי

כשהייתי ילדה היה לי חלום שמרוב שהוא נראה דמיוני לא התייחסתי אליו יותר מדי – להיות סופרת. הייתי ילדה שבולעת ספרים. הם היו החברים הכי טובים שלי וקראתי מהם כמויות אדירות, אפילו שלושה ספרים ביום. והאמת שלגמרי העדפתי לחיות בעולם של אריך קסטנר עם אורה הכפולה, טובה ינסן ומומינטרול שאהבתי אותו אהבת נפש, ג'ים ונהג הקטר של מיכאל אנדה וכמובן כל ספרי דבורה עומר, ועוד ועוד לאין מספר. אלה היו הרגעים הכי יפים ושמחים ביום שלי, שהתנהל בבית ילדים עצבני וחסר חמלה. לשם יכולתי לעוף ולהיעלם לחלוטין, בלי להביט לרגע לאחור. חנהל'ה חלמנה'לה שטסה לכוכב החלומות הייתה הנפש התאומה שלי, וממש כמוה בניתי גם אני לעצמי עולם אחר, טוב ומיטיב יותר, שבו נהגתי לבלות בכל פעם שהקשיים בבית הילדים העיקו יותר מדי.

חוץ מלצרוך כמויות גדולות של ספרים, תמיד הייתי טובה עם מילים, תמיד כתבתי. הייתי הילדה שכותבת את כל הברכות המרגשות שכולם מתפעלים מהן לאמא ולמורה ולכל דורש. כתבתי את רוב הכתבות של עלון בית הספר, ובאיזשהו שלב גם הייתי העורכת שלו. בצבא הייתי כתבת בעיתון במחנה נח"ל (כן, יש עיתון כזה שאף אחד כנראה לא קורא), בנוסף לכתיבת אין־ספור קטעי פרוזה נרגשים של נערה מתבגרת, כולל מכתב אחד שנותן הוראה מה לעשות עם כל המלל הזה אם, לא עלינו, משהו יקרה לי.

ואז החיים קיבלו תפנית מעניינת, כמו שכתוב בספרים, ופתאום מצאתי את עצמי טבחית ואחר כך גם שפית. עזבתי לגמרי את תחום הכתיבה ושקעתי במשך שנים רבות בעולם המסעדות הסוער והתובעני. עולם שתמיד היה יותר מדי קשה, וכל הזמן רצתי שם, מקווה באופן נאיבי לחלוטין שאי שם מעבר לפינה אמצא את הדרך לעבוד במסעדה ועדיין להישאר קיימת.

יש הוצאה, אין ספרים

בחסדי השם, דווקא בתוך הטירוף ההוא, פנו אליי יום אחד מעיתון 'על השולחן', וגילו לי את תגלית חיי: אפשר לכתוב על אוכל, לא חייבים להתאבד כדי להכין אותו. כך, ברגע מבורך במיוחד, עזבתי לשלום ולא להתראות את מטבחי המסעדות והקייטרינג המהבילים, אלו שדורשים טירוף קיצוני במיוחד על מנת להקדיש להם את החיים. לי לא היה את הטירוף הזה, סוף סוף נפל האסימון, והבנתי שהדרך היחידה להמשיך שם היא לוותר על כל דבר אחר, כולל משפחה, חברים וחיים משלי.

ועדיין הדבר היחיד שכתבתי עליו היה אוכל. אומנם תמיד חיפשתי חיבור למילים, סתם לכתוב מתכון נראה לי שיא השעמום. הייתי חייבת להוסיף לו כמה מילים משלי, לחבר אותו לעולם האחר שלי, עולם המילים שאני אוהבת לא פחות, אולי אפילו יותר.

ואז, ביום לא ממש בהיר אחד, פתחנו אני ובעלי הוצאת ספרים. זה סיפור ארוך, כאוב מאוד ברובו, שלא כאן המקום לפרט אותו, אבל זו הייתה הדרך של הקדוש ברוך הוא להחזיר את חלום הילדות הנושן לחיי. אומנם פתחנו הוצאת ספרים, אבל הייתה לנו בעיה קטנה: לא היו לנו ספרים להוציא לאור. אף אחד לא הכיר אותנו ולא ידענו איך נגרום לסופרים להביא את הספרים שלהם דווקא אלינו, האלמוניים. "אולי נפרסם מודעה בעיתון שפתחנו הוצאת ספרים, ונציע לסופרים לשלוח אלינו את הספרים שלהם?" הצעתי בתמימות. בעלי צחק על הרעיון הנאיבי, אבל אז הוא הציע רעיון עוד יותר הזוי. "בואי נפרסם מודעה אצל הקדוש ברוך הוא", אמר לי. "פשוט נתפלל. נגיד לו שפתחנו הוצאת ספרים, ושבבקשה ישלח לנו ספרים". וכך בדיוק עשינו.

עבר יום, עברו יומיים, ופתאום הטלפון צלצל. "שלום, הגעתי למייזליק?" שאל מישהו לא מוכר מתוך השפופרת. "קוראים לי רונן, שמעתי שפתחתם הוצאת ספרים ויש לי ספר להציע לכם!"

אני יודעת שזה נשמע כמו המצאה, אבל באמת באמת שכך זה היה. אפילו באותו רגע התקשינו להאמין שהשיחה אמיתית. בעלי התחיל לדבר עם רונן והתברר שיש לו סיפור מטורף, מהסוג ששומעים אחד למיליון. הוא היה בכלא בהודו במשך שנה וחצי וברח משם בדרך ניסית לחלוטין שהשאירה אותנו פעורי פה והמומים. רונן חיפש הוצאה שתוכל לכתוב ולפרסם את הסיפור שלו, ולכן פנה להוצאת ידיעות אחרונות. הם התלהבו מאוד ורצו להחתים אותו, אבל אז הוא נבהל, "הרי הם חילונים, איך הם יבינו את הסיפור שלי?" לאחר מכן הוא פנה להוצאת ספרים חרדית, שכמובן גם התלהבה ורצתה להחתים אותו. "אבל הם חרדים, אין סיכוי שהם יבינו את הסיפור..." חשב לעצמו. לבסוף רונן החליט שהוא חייב למצוא הוצאה לאור של בעלי תשובה. הם היחידים שיוכלו להבין. הוא התחיל לחפש ולשאול איפה יש הוצאה כזאת, וכך איכשהו, מחבר ששמע מחבר ששמע מעוד עשרה, הוא הגיע אלינו, יומיים אחרי שההוצאה של בעלי התשובה נפתחה.

אז כמובן שגם אנחנו התלהבנו מהסיפור המדהים שלו ומיהרנו להחתים אותו, נשארה רק השאלה מי יכתוב את הספר. ניסינו לפנות ללא מעט סופרים, ואף אחד לא התאים. ופתאום התחלתי לשמוע ממש צעקות בראש שלי: את, את זו שצריכה לכתוב את הספר! זה הספר שלך! ובאמת כתבתי אותו, למרות שזה היה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי בחיים.

אופס, אני רואה שנגמרו לי המילים. אז את המשך הסיפור אספר כבר בטור הבא, ובינתיים, אני גם שפית, אז בואו נכין משהו טעים שיכניס הביתה אור ושמחה.

קציצות מדהימות ברוטב קארי הודי

ההתלהבות שהמתכון הזה גרם הייתה נדירה, אולי כי אצלי בבית אוהבים אוכל מתובל והוא בהחלט מתובל היטב. הטעם ההודי שמתקבל בעיקר בגלל תבלין הקארי, שאותו אפשר למצוא בכל מכולת, שהופך את התבשיל המוכר הזה למסע למחוזות אחרים וגורם לכל מי שטועם אותו לחייך בסיפוק. אפשר לעשות אותו חריף כמו ההודים (והבנים שלי), או לוותר לגמרי על הפלפל החריף. עדיין הוא יהיה טעים ביותר.

דרגת קושי:

קלה פלוס

זמן בישול:

40 דקות

כ־8 מנות

לקציצות:

700 גרם בשר טחון (עוף, הודו או בקר)

בצל אחד קלוף

3 שיני שום קלופות

חצי כוס כוסברה או פטרוזיליה

ביצה אחת

3 פרוסות לחם או חלה בלי הקרום (אפשר גם לחם ישן)

מלח ופלפל

חצי כפית קארי

כפית פפריקה מתוקה

לרוטב:

בצל גדול קצוץ דק

3 כפות שמן זית

4 שיני שום כתושות

חצי כפית ג'ינג'ר טרי, קלוף ומגורר

פלפלון ירוק חריף, קצוץ דק (לא חובה, אם לא אוהבים חריף אפשר להשמיט)

3 עלי דפנה

רבע כפית קינמון

כף גדושה אבקת קארי

2 כפות רסק עגבניות

חצי כפית כורכום

רבע כפית כמון

חצי כפית כוסברה טחונה

מלח ופלפל

מכינים את הקציצות: משרים את הלחם לדקה במים, מוציאים וסוחטים היטב. מעבירים לקערה. טוחנים יחד במעבד מזון או בבלנדר ידני את הבצל, השום, הביצה והכוסברה לתערובת אחידה. מוסיפים לקערה. מוסיפים את הבשר והתבלינים ולשים הכול יחד 3-2 דקות עד שהתערובת מתאחדת.

מכינים את הרוטב: מחממים סיר רחב, מוסיפים את שמן הזית והבצל, מטגנים 3 דקות על אש גבוהה ומערבבים מדי פעם. מנמיכים את האש ומטגנים עוד כ־10 דקות, ממשיכים לערבב מדי פעם עד להזהבה. מוסיפים את הפלפל החריף אם רוצים, את השום הכתוש, הג'ינג'ר וכל התבלינים - עלי דפנה, קינמון, קארי, כורכום וכמון. מערבבים היטב. מוסיפים את הרסק ומערבבים. מוסיפים 2 כוסות מים ומביאים לרתיחה. מתבלים במלח ופלפל וטועמים ומתקנים תיבול במידת הצורך. יוצרים קציצות בקוטר 2 סנטימטרים ומחליקים אותן בעדינות לתוך הרוטב. מביאים לרתיחה, מכסים ומבשלים 40 דקות על אש נמוכה. מגישים עם אורז בסמטי.

לשדרוג נוסף ונפלא של הטעם: ב־10 הדקות האחרונות מוסיפים לתבשיל חבילת חלב קוקוס או קרם קוקוס, מביאים לרתיחה ומבשלים על אש נמוכה עוד 10 דקות.

לתגובות: avmyzlik@gmail.com

***