התחלה// לפני 33 שנה. נולדה וגדלה באופקים, הבת הבכורה מתוך שלושה.
אבאמא// אבא יוסף־חיים, בן 64, עובד במשטרת ישראל. אמא ורדה, בת 60, מורה לחינוך מיוחד במקצועה. "אבא נולד וגדל באופקים ואמא עלתה לארץ מתוניס. גדלתי בבית דתי שמחובר למסורת. הלכתי לבני עקיבא וספגתי חינוך לערכים, התיישבות וחיזוק הארץ".
חרם// למדה באולפנה בבאר שבע וסבלה מחרם חברתי בכיתות ז'-ט'. "הייתי ילדה שקטה וביישנית. זו הייתה תקופה עצובה בחיי. אני לא יודעת מאיפה לנועה של כיתה ז' היו כוחות נפש לצאת לטיול שנתי ולישון לבד בחדר. ללכת לסמינריונים ולשבתות ולהיות לבד. בכיתה ח' הפכתי חברה של בנות משכבה י' וזו הייתה הצלה בשבילי. חרם לילד זו טראומה ענקית, אבל התקופה הזאת בנתה אותי והפכה אותי למי שאני. בגלל מה שעברתי בחרתי לעסוק בחינוך. חינוך בעיניי זו מלאכת קודש, לא פחות".
שירות לאומי// בבתי נוער עם נוער בסיכון. שנה ראשונה ברמלה ושנה שנייה בערד. "חטפתי הלם תרבות, אבל זו הייתה עשייה חינוכית עם המון משמעות. יש סיפורי הצלחה ואני גאה בכל אחד מהם".
חינוך// למדה ספרות ותנ"ך בסמינר הקיבוצים בתל אביב. "למדתי במעוז השמאל והחילוניות והגעתי עם הערכים שלי כדתייה לאומית, שגדלה בבני עקיבא ובטוחה במי שהיא". תוך כדי עבדה בחולון כמורה בתיכון, במתנ"ס ובמחלקת הנוער בעירייה. לאחר שנתיים שבה דרומה ועברה לעבוד כרכזת נוער בקיבוץ עלומים, "בחרתי לחזור הביתה".
דרומית// "הדרום זה הבית שלי. ההורים שלי הטמיעו בי את החיבור והאהבה לדרום הארץ. כל השנים היה לי ברור שאני אגור בדרום. יש שם קסם ואווירה מיוחדת, משפחתיות וחיבוק חם של כולם".
הסוכנות היהודית// אחרי שלוש שנים עברה לקיבוץ מפלסים, והחלה לעבוד בסוכנות היהודית כמנהלת חינוכית ומפקחת על אזור מטרו ווסט ניו ג'רזי. "אני כותבת תוכניות חינוכיות שמחברות בין קהילות יהודיות בארץ ובעולם במטרה ליצור חיבור וקשרי גומלין בין הקהילות, חיזוק הזהות היהודית, העצמה ומנהיגות נוער ועוד. עבודה מלאת שליחות ועשייה".
רווקה// "הייתי כבר בת 30, כל החברות שלי מהאולפנה ומהשירות התחתנו וגם אני רציתי להכיר את החצי השני שלי. התפללתי כבר למצוא את האחד וזה קרה. נועם ואני היינו שכנים בקיבוץ. התחלנו לצאת ותוך שנה התחתנו".
החצי השני// נועם, בן 29, "הוא צעיר ממני. סיים לימודי קולנוע במכללת ספיר ועובד כצלם וכבקר שידור ב־i24NEWS, ערוץ שמשדר לחו"ל. במקור הוא מגבעת זאב, הגיע לדרום כדי ללמוד בספיר וככה הכרנו. אנחנו הפכים בהרבה מובנים, אבל הוא ממש משורש נשמתי".
שמחת תורה// "בגלל שהייתי בחודש תשיעי, כל החגים היינו קרוב לבית החולים, אצל ההורים שלי שגרים באשקלון. דווקא בשמחת תורה החלטנו לחזור הביתה. רצינו כבר טעם של בית. בישלתי המון אוכל טעים ובערב אירחנו חברים וישבנו וצחקנו. אף אחד לא דמיין מה עומד להתרחש בעוד כמה שעות. לי הייתה תחושת בטן לא טובה. עד ארבע בבוקר לא נרדמתי. משהו בי לא היה רגוע".
שבת בבוקר// בשעה שש בבוקר נועם יצא לעבודה ונועה נותרה לבדה בביתם בקיבוץ. "התעוררתי ב־6:28 לצבע אדום. בחיים לא שמעתי דבר כזה, בלי הפסקה. אצלנו בבית הדלת לא נעולה והחלונות תמיד פתוחים לרווחה. בגלל הבומים החזקים קמתי לנעול את הדלת. את החלון, בניגוד לתמיד, החלטתי בדרך נס גם לסגור עם המנעול הפנימי. תודה לה' שעשיתי את זה, כי המחבלים ניסו לפתוח את החלון כמה פעמים במהלך היום".
ירו בי// "התקשרתי לנועם ואמרתי: אני מפחדת, דחוף תחזור. הוא כתב לי: בסדר. אני בצומת שער הנגב, אני מפרסס וחוזר אלייך. לא חלפו עשר דקות והוא מתקשר אליי בצעקה: 'נועה, ירו בי'. אני לא מבינה: מי ירה בך? עדיין לא קלטתי מה באמת קורה מסביב. מתברר שכדי לעשות פרסה הוא נכנס לכיכר בכניסה לשדרות, וכשהוא חיכה ברמזור בדיוק הגיע לעיר הטנדר הלבן הראשון כשהוא עמוס במחבלים והם ירו לעברו. ביקשתי ממנו ללחוץ בינתיים על הפצע ותכננתי להזעיק אמבולנס".
הקצין// "הבנתי שנועם צריך פינוי דחוף לבית החולים. ניסיתי להתקשר למד"א ולמשטרה, אבל אין קול ואין עונה". בזמן הזה קצין צעיר בשם רז, שהיה בדרכו לבסיס אורים, הבחין בנועם הפצוע ורץ לכיוונו. "איך שהוא לקח את נועם לכיוון הרכב שלו, הגיע טנדר שני של מחבלים והתחיל לירות בהם. נועם חטף כדורים בבטן והקצין כדור בירך, בעורק הראשי".
קרב יריות// המחבלים עצרו כדי לעשות בהם וידוא הריגה, אבל הקצין בתושייה, תוך כדי שהוא פצוע, שלף את האקדח והשיב באש. "המחבלים עזבו אותם והמשיכו פנימה לשדרות. לפי המצלמות הם עשו וידוא הריגה לכולם, הם היחידים שניצלו מזה". הקצין ונועם נכנסו לרכב. "הוא נסע ליד מרדכי נגד כיוון התנועה. בדרך התקשר לאבא שלו שגר במבקיעים וסיפר שירו בו".
אתה לא מת// "כשהם הגיעו לצומת מבקיעים הקצין יצא מהרכב ואיבד את ההכרה. התקשרתי בלחץ לנועם כדי לראות מה קורה איתו. הוא סיפר בלחש שאבא של הקצין הגיע ופינה את הבן שלו, והוא נשאר ברכב מונע במושב האחורי כי האבא לא ידע שהוא שם. בזמן הזה נועם איבד המון דם והיה כאוב וחלש מאוד. הוא כבר נפרד ממני. זה היה נורא, אבל אמרתי לו: נועם, תקשיב, אתה לא מת. אני לא מרשה לך למות. ניסיתי שוב להשיג עזרה ממד"א, מהמשטרה, מהצבא, אבל אף אחד לא ענה. הייתי חסרת אונים".
הצילו// "חזרתי לנועם וביקשתי ממנו להוציא את היד עם הפלאפון דרך החלון. בשארית כוחותיו הוא עשה את זה, ואני שישבתי בבית מוקף מחבלים צרחתי לתוך הטלפון 'ה־צ־י־ל־ו!' בתקווה שמישהו ישמע אותי וייגש לנועם. ובאמת, מישהו הבחין ביד המושטת והתקרב לראות במה מדובר. מתברר שזה היה חבר קיבוץ מפלסים שהיה שם במקרה, כמובן שאין מקרה בעולם. הוא לקח את הטלפון ודרש: תיכנסי מיד לממ"ד. התחננתי בפניו: תיקח את נועם לבית חולים".
ערבית בקיבוץ// "בשעה עשר ורבע כבר שמעתי ממש מחוץ לחלון שלי דיבורים בערבית. הם צעקו 'אללה אכבר', 'איטבח אל־יהוד'. בשלב הזה התחלתי לומר בלחש: "מזמור לדוד, ה' רועי לא אחסר". רעדתי מפחד ובכיתי: ה', תודה על החיים שהיו לי. אני מודה על מה שנתת לי. בבקשה, אם הורגים אותי שלא יהרגו את העובר. נשכבתי על הבטן והתכסיתי בשמיכה בתקווה שהם לא יצליחו לפגוע בעובר".
הלידה מתחילה// "זה היה פחד מוות. לא היה חשמל, הפלאפון כבה. לא היו מים ולא אוכל. המחבלים ניסו כמה פעמים לפתוח את החלון ולמזלי התייאשו. כבר אמרתי 'שמע ישראל'. פתאום שמתי לב שיש לי ירידת מים. ידעתי שאני חייבת להגיע דחוף לבית חולים, אבל הבנתי שזה לא אפשרי. כבר לא ידעתי מה השעה, שכבתי שעות לבד ופחדתי".
דפיקה בדלת// בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים נשמעה דפיקה בדלת. "כששמעתי את הקול של עליזה מהקיבוץ רצתי לפתוח את הדלת ופרצתי בבכי. הפרמדיק של הקיבוץ בדק אותי והודיע שיש לי לחץ דם גבוה מאוד וירידת מים וחייבים להטיס אותי לבית החולים. אבל השטח שרץ מחבלים. בסוף איכשהו חילצו אותי תחת אש ברכב צבאי".
מאושפזים יחד// היא פונתה לבית החולים ברזילי באשקלון, "שם עודכנתי שנועם הגיע במצב אנוש והוא מורדם ומונשם. לי התפתחה רעלת היריון בעקבות מה שחוויתי. הרופאים ביקשו לזרז את הלידה, אבל אני הייתי נחושה שאני לא יולדת עד שבעלי מתעורר. אחרי כשבוע הנס הגדול קרה ונועם התעורר".
אני ניצחתי// בהמשך הועברו לבית החולים שערי צדק ושם היא ילדה בשעה טובה בן בכור. "הייתי 30 שעות בחדר לידה לבד עם דולה מדהימה בשם תרצה, שהתנדבה להיות איתי. הייתה לידה של שמחה ושל ניצחון". וייקרא שמו בישראל: רועי אוריאל. "שם עם משמעות מרגשת במיוחד: ה' רועי לא אחסר. הוא תינוק מקסים, שנולד לתוך המלחמה ולמציאות של אבא פצוע. לטקס הברית הביאו את נועם באמבולנס. אפילו זכינו לעשות פדיון הבן".
נס מהלך// מאז נועם נמצא בשיקום ארוך ומורכב. "הוא עבר כבר שישה ניתוחים ויש עוד בדרך. עברנו חוויה קשה ומטלטלת מאוד ושרדנו אותה בניסי ניסים. אנחנו לא גיבורים, עשינו מה שיכולנו זה למען זה. ואחרי הכול, אנחנו נס מהלך".
*** מורשת קרב ***
כאן זה בית// הם מפונים מביתם שבעוטף וגרים סמוך לבית החולים בירושלים. "הקהילה שלנו מפונה להרצליה ואנחנו רחוקים מהם בגלל השיקום. בשלב הזה אנחנו עוד צריכים לעכל כל מה שעברנו ונועם צריך להחלים, אבל ברור לי שיבוא יום ונחזור למפלסים. בסוף זה הבית שלנו ואף אחד לא יזיז אותנו מפה".
דור של גיבורים// "אנחנו תמיד מדברים סרה בדור הצעיר, ואני חושבת שכל דור הוא דור מוביל ועוצמתי. כמה דיברו על דור המסכים שכלום לא אכפת לו והנה, הוא התגלה במלחמה הזאת בשיא תפארתו. גם הדור שעכשיו גדל וצומח הוא מדהים. התפקיד שלנו כאנשי חינוך הוא להעצים את דור העתיד".
חוסן// "כמדינה אנחנו מדינת חוסן, בוודאי בעוטף. יש בעם שלנו תעצומות ואנחנו יודעים לקום מכל צרה. העם היהודי, מדורי דורות, קם ממשברים קשים וגם בדור שלנו זה יקרה. אנחנו נקום".
לתגובות: rivki@besheva.co.il
***