שבילי קיבוץ בארי היו מנוקדים השבוע בקבוצות אנושיות, קטנות וגדולות. אורחים שהגיעו מחו"ל ללמוד מה היה כאן בשמחת תורה ושומעים על הזוועות באנגלית. תושבי הצפון, שרואים את תסריט האימה שנכתב על היישובים שלהם והתממש כאן. איש צעיר שקופץ עם חברים לבית הוריו, כלומר לבית שבו נרצחו הוריו. בית שכדי להיכנס אליו לא צריך לעבור בדלת. הקיר פוער לוע ענק ומספר שבריר סיפור. בקצה הקיבוץ, ממש מול הגדר שנרמסה לפני שלושה חודשים והפכה לפרצה רחבה ומזמינה למחבלים רבים מדי ואכזריים מדי, עומד איש תקשורת ומקליט כתבה למהדורה הקרובה.
בין בתי הקיבוץ ההרוסים הדשא עדיין ירוק מאוד ושיחי הגדר העבים חיים, ירוקים ואדומים, מסרבים להיכנע למה שחיות האדם חוללו פה. חזרתי לכאן השבוע עם בעלי, עם הילדים ועם חברתו של בני, נוה, שלחם ונפל כאן בהגנה על חייהם של אנשי הקיבוץ. חיים ילין, איש בארי ואדם רב־פעלים ומרץ, מסביר לנו מה היה כאן ביום הנורא ההוא. הבית שבו לחם ונפצע נוה שלנו הרוס לגמרי. בית של זוג מקסים ומלא חיים שזכינו להכיר רק משיחות עם הילדים הנפלאים שלהם, מסרטונים ותמונות. הם כבר לא היו בחיים כשהכוח הגיע. מהשכונה שבה הוא לחם עם חבריו, שכונה של תושבים בני 70-60, ניצלו רק שניים. אם צה"ל לא היה מגיע ונלחם, מסביר לנו חיים, אני לא הייתי עומד פה מולכם. לא אני ולא חבריי.
המראות קשים, כואבים. אנחנו פוסעים מהורהרים ובתי הצעירה, שכבר שבעה מראות שלא מותאמים ללב הקטן שלה, מתבייתת על גן השעשועים של הקיבוץ. כמה לחימה הייתה סביבו היא לא יודעת. היא מכירה את שפת הילדים, ובתוך רגע היא כבר על המתקנים, מחייה אותם. פתאום אני מבינה מה חסר לי. יש בקיבוץ תכונה רבה של עשייה והרבה מאוד אנשים. הם עסוקים בהעברת הסיפור הלאה, בשיקום, ביום שאחרי. אבל אין כאן ילדים שיעופו עם הנדנדה ויעמדו בתור לאומגה. זה עוד לא מקום בשבילם.
אנשים מהקיבוץ חולפים על פנינו. אין כאן אחד שלא איבד מישהו. קרוב משפחה, שכן, חבר. הם עוצרים לידנו, שואלים מי אנחנו, וכשהם שומעים הם מהנהנים בהבנה, אומרים תודה, מוסיפים סליחה ומבקשים טישו. הכאב האישי שלהם אדיר, אבל הם מצליחים לראות מעבר לו. את האנושיות והחמלה אף מחבל לא יצליח לקחת, גם לא את ההבטחה לשקם ולבנות מחדש.
אנחנו חוזרים אל הבית, מרגישים שאנחנו צריכים עוד קצת ממנו. בין ההריסות אנחנו מוצאים ספרי ילדים ומשחק סברס, ודיסקים וכלי מטבח. בית מלא חיים של הורים וילדים ונכדים ששיחקו פה באושר. בית של אנשים שמבקשים עתיד טוב למען הדור הבא.
כמה זה שונה מהבתים של השכנים מעבר לגבול. אלה שקיווינו שייהפכו לסינגפור, שינצלו את תקציבי הפיתוח הנדיבים שקיבלו כדי ליצור לעצמם מיני־מדינה מפותחת, משכילה ופורחת. ובמקום זה בנו עיר מנהרות חמושה תאבת מלחמה וחורבן ומוות.
זה לא 67', זה 48'
בימים אלה אנחנו מביטים בגאווה בחיילים שלנו שנלחמים כתף אל כתף במסירות נפש ובאחדות מלאה למרות המחלוקות. אנחנו יודעים שאחרי חודשים של כור היתוך צפוף ואינטנסיבי יש להם מה ללמד אותנו על דבקות במטרה, על עיקר וטפל, על חשוב וזניח. אבל אני מציעה שנלמד מהם עוד כמה דברים. פשוט נקשיב למה שהם מספרים על הבתים שהם נכנסים אליהם. רבים כותבים על כלי נשק, על פוסטרים של חמאס ועל חומרים אנטי־ישראליים. האזרחים שם לא בלתי מעורבים ולא ניטרליים. אבל זה לא רק זה.
לפני כמה ימים יצא מעזה גדוד המילואים 6828. המג"ד, איתמר איתם, בחר להגיע עם לוחמיו לכותל ושם לפגוש את בני משפחותיהם. "ירושלים תמיד הייתה איתם שם, ברצועת עזה", הוא הסביר. "היא הייתה איתנו בבית המשפט, בערבסקות בצורת כיפת הסלע, היא הייתה איתנו בסמלים עם הסרטים הירוקים שראינו על גופות המחבלים, היא הייתה איתנו מרוססת בספריי בסמל החמאס על המטענים ועל האר פי ג'י, היא הייתה על כל מחברת של תלמיד בבית הספר... ובכל גרפיטי בסג'עיה".
הלוחמים הגיעו לכותל כדי להחזיר לעצמם את ירושלים, ולהזכיר לה ולעצמם שהיא ירושלים של תפילה ואהבה ובניין ואור, ולא עיר שבשמה שונאים ורוצחים. האם אנחנו יודעים שהמלחמה הזאת היא על ירושלים? שזו לא רק מלחמה על הגבולות שלנו? שהאויבים זוממים להגיע הרבה יותר רחוק מזה?
השבוע חלק נתנאל אלינסון, איש חינוך ופעיל חברתי המשרת במילואים בחאן יונס, את רשמיו מהבתים שהוא נכנס אליהם. אלינסון צולם עם מפת ארץ ישראל ממש כמו שלנו, רק לגמרי ערבית. "תסתכלו על המפה שבתמונה", הוא ביקש, "מפה שנמצאת בכל כיתה בבית ספר וברבים מהבתים בחאן יונס. מפת ארץ ישראל כולה, בלי הבדל בין יהודה ושומרון ורצועת עזה ובין שאר הארץ. זאת השאיפה שלהם. לא כסף, לא עוד רצועת התיישבות קטנה. הכול. לכאורה אין כאן חידוש, אבל כדאי להפנים עוד משהו. אותה מפה בדיוק נמצאת גם בכל בית ערבי ובכל בית ספר ביהודה ושומרון. בציבוריות הישראלית גבולות 67' הם נושא מחלוקת עיקרי. אבל בציבור הערבי ביהודה ושומרון ועזה אין שום משמעות לגבולות 67'. זה לא הדיון אצלם. הם תמיד ב־48'... מבחינת ערביי שכם וחאן יונס אין שום הבדל בין אלון מורה לתל אביב ואשקלון".
המילואימניקים החרוצים תרגמו את כל שמות היישובים שעל המפה, ומה הם מצאו? אין זכר ליישוב יהודי אחד. אפילו לא פתח תקווה. "הם רוצים למחוק את הכול. על זה מתחנך כל ילד בעזה וביהודה ושומרון מגיל אפס". בהמשך התייחס גם אלינסון למניע העמוק של העזתים ללחימה - למסגד אל־אקצא. התמונה שלו, הוא כותב, נמצאת על כמה חפצים בכל בית.
"אני מודה שנדהמתי עד כמה הסמל הזה חזק אצלם... נכנסנו לעשרות בתים בחאן יונס ואין בית שאין בו תמונה גדולה של מסגד אל־אקצא. ולא רק תמונות. כל מחברת ממותגת באל־אקצא. מזכרות עם הסמל של אל־אקצא... זה המם אותי. הם יודעים כל כך טוב בשביל מה הם נלחמים. ממש לא רק אדמות ושטח. הם נלחמים על ירושלים, על הר הבית".
לאלינסון יש מסקנות: "אנחנו רוצים לספר לעצמנו שזה לא סכסוך דתי ולנסות לשים אותו בקונוטציות מערביות של שטח, כסף, כבוד. אבל אתם מוזמנים לבקר איתי בבתים בחאן יונס ולהבין שהם יודעים טוב טוב בשביל מה הם נלחמים. ירושלים והר הבית. לא פחות".
אני לא יודעת מתי המלחמה הזאת תיגמר ואיך היא תיגמר, אבל כשזה יקרה, פרט להכנעת החמאס ולהחזרת החטופים, נהיה חייבים לזכור לא רק את הפשעים שביצעו המחבלים הארורים נגד העם היהודי אלא את המניעים העמוקים שלהם ואת המטרה הסופית שלהם. מכאן תתחיל דרך ארוכה שלנו כעם להעמיק במורשת היהודית, להיזכר ולשנן מה הייעוד ומה המטרה שלנו בארץ הזאת ובמרחב הזה.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***