אחיי משפחות החטופים
אני חושב עליכם יום יום ולילה לילה, על כאבכם הגדול ממילים, על טלטלת הנפש. אני מעריץ אתכם על עוד יום ועוד יום של מאבק על השפיות, של גירוש השדים שמביאים איתם את המחשבות הארורות על מה עובר עליו שם, ומה עובר עליה. מתפעל שנשארתם בני אדם במקום שבו בני אדם הפכו לשטנים. שואל את עצמי איך אינכם שורפים הכול בחמת זעם ומעריץ את האיפוק והגבורה, את הקימה בבוקר לעוד יום של תקווה והשינה בלילה אחרי עוד יום של אכזבה. משתומם איך בתוך הכאוס הזה אתם שומרים על הזוגיות, איך אתם משמרים את ההורות, איך פה ושם אתם מצליחים לגרד יום עבודה, כשאתם במפעל או במשרד או בכיתה והלב נמצא בעזה.
אני רואה את הדיסקית, מאתיים טונות של געגועים על הצוואר, ובכל זאת אתם מצליחים להרים את הראש. איך באמת? אני רואה אתכם סופרים את השניות והדקות והימים, השבועות והחודשים. כן, כבר חודשים, ומתפללים שמישהו יעצור את הטירוף הזה, כי אהובי ליבכם בין ציפורני הטרף של המטורפים שבמטורפים.
אני רואה אתכם ובא לי לצעוק שכל העולם ישמע, שהכול צריך לעמוד עכשיו מלכת, הכול כולל הכול, עד שהפשע הזה יסתיים. כי אם לא נעצור את העולם על זה, על מה כן?
חשוב לי שתדעו, אין אדם אחד בעם הזה שהולך לישון בלי התמונות של אהוביכם חקוקות לו בכל תא במוח ובלב. הם באים לנו בחלומות, הם באים לנו בהקיץ. הם באים יום יום, וכך זה יימשך – עד שיבואו לנו באמת.
הפגנה
אני מעריץ אתכם גם על המאבק הציבורי, אף שאני חושש שההפגנות והעצרות אינן מכוונות למקום הנכון, ולצערי מקשות עליי ועל שכמותי להצטרף. כן, אני בא לכיכר לתמוך באופן אישי. כן, אני בקשר אישי עם משפחות חטופים ובא אל ביתן. אבל מתקשה להשתתף בעצרות הגדולות. לא רק אני. אני מרגיש שהפגנה מול הקבינט באמירה כאילו אינם שמים את החטופים בראש מעייניהם, כאילו לא אכפת להם, היא עוול כלפיהם. אני מרגיש שלחץ עליהם הוא בדיוק מה שהרשעים שחטפו אותם רוצים שיקרה. אני בעיקר מרגיש שהאמירות "עכשיו" ו"בכל מחיר" הן ניצחון מוחלט של החמאס, שאם ניתן להם אותו אפשר להרים כאן דגל לבן ולקפל את המדינה הזאת לתמיד. כבר כתבתי כמה פעמים שהצעקה "כולם תמורת כולם" עולה בדמם של החטופים, מפני שאם כל חטוף שנרצח לא משנה את המשוואה "כולם תמורת כולם", אין בעיה לרצוח חלק מהם בלי שייגבה מהם מחיר. שילוב האמירות "עכשיו" ו"בכל מחיר" פירושן מעתה והלאה קריאה לאויבינו: חטפו יהודים, עדיפות לנשים וילדים, וניצחתם.
ולא, זה לא אומר שלא אכפת לי מכם, משפחות אהובות, ממש לא. אני בוער מדאגה ומצער על כל חטוף וחטופה. אני משתוקק להפגנת ענק במקום הנכון – המקום הנכון הוא מול שגרירות ארצות הברית, בתביעה לאפס מחוות הומניטריות כל עוד הפשע הזה מתקיים. תביעה למוסריות אמיתית ולא מזויפת. מי שרוצה שמעשי זוועה כאלה לא יימשכו עכשיו ולא יישנו לעולם צריך לאפשר טבעת חנק הומניטרית. כזו שתכריח אותם לשחרר את אנשינו.
לחץ על העולם במקום לטפול אשמת שווא על אנשי הקבינט כאילו לא אכפת להם יוכל לחבר את כולם למאבק. היא גם תעניק חיבוק מקיר אל קיר למשפחות כולן, והן זקוקות לחיבוק הזה.
כרם שלום
ובעודי כותב את השורות הללו אני שומע שהשבוע ניסו משפחות חטופים לחסום את משאיות הסיוע לחמאס (כן, זה מה שזה, בואו לא נשלה את עצמנו). ואין מאבק צודק מזה, כולנו צריכים לחסום אותן בגופנו. פרסמו מתי הפעם הבאה, הפיצו. אני בא.
הפגנה
ואגב הפגנות, מה עם איזו הפגנת תיקון ענק, איזה מפגן אחדות ואהבה? אהבה למדינה. אהבה לצבא. אהבה לחטופים. אהבה בינינו. בשביל זה לא צריך לחכות לשש אחרי המלחמה. שמישהו כבר ירים את הכפפה.
שש אחרי המלחמה
כולם משתמשים בביטוי הזה, שש אחרי המלחמה. אז הנה שירות לציבור: מהיכן הוא הגיע?
אז ככה, מקור הביטוי הוא בספר 'החייל האמיץ שוויק' מאת הסופר הצ'כי ירוסלב האשק על אודות חייל במלחמת העולם השנייה. גיבור הסיפור קובע פגישה עם ידידו הטוב בבית מרזח בשש אחרי המלחמה, מפני שזו השעה שבה היו נוהגים לפקוד את המקום. הסופר מעולם לא סיים לכתוב את ששת כרכי הסיפור, וממילא לאיש מאיתנו אין מושג אם הפגישה אכן התקיימה.
אולי בשל כך יש כאלה שאין להם סבלנות לחכות לשש אחרי, שמא מה שנקבע לאחרי לעולם לא יקרה.
פעם אחת ופעם שנייה
והנה עוד מושג שמשתמשים בו פרשנים רבים: פעם אחת ופעם שנייה. פעם אחת מפני שזו נשמעת להם עברית גבוהה של מביני עניין, ודרך מיוחדת לומר: סיבה אחת וסיבה שנייה. ופעם שנייה מפני שאיש לא טרח לומר להם ש"פעם אחת ופעם שנייה" זה מושג שגוי בעברית, ואין כלום בינו ובין עברית תקנית.
ארבעים שנות שתיקה
בניחום אבלים בבית משפחת יוסף, משפחתו של סגן אלוף רועי יוחאי, ישבתי עם האבא, אלי. הוא שתק. אני שתקתי. סימן לי שאין מה לומר. אחר כך אמר שאצלם בבית מכל ארבעת הבנים מעלים על נס את הבן החכם ששותק ארבעים שנה ורק אחר כך מדבר.
חשבתי כמה אנחנו מדברים מאז שפרצה עלינו המלחמה הזאת, והלוואי שהיינו יכולים לשתוק ולעכל ארבעים שנה. זה הכי חכם.
פתאום גיליתי
מנחה. סידור 'קורן'. מעל המילים "שומר ישראל" כתוב: "כאן מרימים את הראש".
הרוב הדומם
שני עברים ניצים,
ושני מיליון יהודים חברים.
שני מלשינים לפרעה,
והמונים שיודעים ושותקים.
שני כפויי טובה
דוחים
את הגאולה בעשרות שנים.
דתן ואבירם עם מערכת הגברה.
והרוב הדומם
משלם את המחיר.
קול מבשר
לפני שבועיים כתבתי כאן טור שכולו חיבוקים לאנשים שונים. את החיבוק הראשון הקדשתי למבשרי הבשורה המרה. חשוב לי לשתף אתכם בדבריה של אחת מאותם מבשרים. כך היא כתבה לי בעקבות הטור:
"בשבעה באוקטובר הופקדה בידי משימה מהגיהינום - לבשר. בעולם האזרחי ובשגרה מי שמבשר הוא שוטר, ומצטרף אליו עובד סוציאלי מטעם העירייה. בתוך המצב, הזכות הארורה להוציא את המילים הנוראיות מהפה הופקדה בידי העובדים הסוציאליים. אני, שבחרתי את הכיסא של הטובים, של מי שאוספת בחמלה חלקי חיים ומאמינה שאפשר לחבר בחזרה רסיסים לכדי חיים מלאים, בחרתי ונבחרתי להיות מי שבמחי דפיקה על הדלת קורעת אנשים לרסיסים.
המבט ברגע שנפתחת הדלת הוא משהו שלא מניח לי. ההלם, הכאב והידיעה שלי שהגרוע עוד לפניהם, כי הכאב יכה עוד ועוד ככל שההלם יעבור, הכעס יישכח והעיניים הקרועות לרווחה יישארו בשקט המצמית של האובדן. ואני, שבאמת משאלת ליבי היא לעשות טוב, בחרתי להיות בתפקיד הזה. זו בחירה, שכן מתנדבים לתפקיד. ואני התנדבתי. התנדבתי כי ידעתי שמישהו צריך לעשות את זה, וביקשתי מהקב"ה שאהיה שליחה נאמנה, צינור לגזרת השמיים.
כשהייתי קטנה התבשרתי אני, ובליבי רציתי להיות שם ולעשות את זה אחרת. היום אני יודעת שאין שום דרך טובה או דרך להקל. אין. ברגע הקדוש והנורא הזה מזבח בוכה, מלאכים עוצרים נשימתם ובני אדם הופכים להיות שליחי חבלה. הידיעה שאני מכאיבה, שוברת, היא נוראית. זה נגד הטבע האנושי. ואת המשימה הזאת לקחו על עצמם אנשים כל כך טובים, כי מישהו היה צריך לעשות את זה.
קשה לחלוק רגשות, לשחזר מה היה שם באותם רגעים. לא רציתי אחר כך לדבר או לשתף. רציתי לבוא הביתה ולראות את הילדים שלי, לחבק אותם, להחזיק חזק בחיים. בעוצמתם הבריאה.
במציאות המורכבת שבה אנו נמצאים אין זמן לעצור, ואולי עדיף שכך. העיניים של האימהות שפגשתי מתערבבות לי עם העיניים הרכות ששמן מותר לפרסום בכל בוקר. העיניים העייפות של משפחות החטופים כמו התיישבו לי בתוך הלב ואין מנוח לנפש. כשכל זה ייגמר בעזרת ה' בניצחון, אוכל אולי לעצור ולהתחבר לכאב הנורא ולהתפלל שתהיה מחילה לנפשי. באמת אין נחמה כפרטים, הנחמה יכולה להיות רק בתוך שאר אבלי ציון וירושלים".
לתגובות: liorangelman@gmail.com
***