
אירועי השבוע האחרון מסמנים מפנה בחזית הצפונית. אחרי שלושה חודשים של לחימה סטטית ופינג פונג אין־סופי בין ישראל לחיזבאללה, כל זאת בזמן שאלפי תושבי היישובים הצמודים לגבול לבנון מפוזרים בבתי מלון כפליטים בארצם, ניתן לזהות רצף אירועים שייתכן שיוביל בקרוב לפתרון זמני או קבוע בגבול הצפון.
חיסול בכיר החמאס סאלח אל־עארורי בשבוע שעבר היה יריית הפתיחה. איננו יודעים לומר אם היו קודם לכן נדחו הזדמנויות לחיסולו על אדמת לבנון במטרה לשמור על אש נמוכה בגבול הצפון או שזו הייתה ההזדמנות הראשונה, אבל רצף החיסולים שבאו אחריו הם בוודאות צעדים שישראל נמנעה מלנקוט עד היום. חיסול ויסאם א־טוויל ביום שני השבוע, מי שנחשב למפקד בפועל של כוח רדואן, לא היה מתרחש לפני חודש או חודשיים. הוא אומנם הגיע כתגובה על תגובה של חיזבאללה, שכללה פגיעה בבסיס חיל האוויר האסטרטגי במירון, אך אם צה"ל לא היה שש אלי הסלמה הוא היה מוצא דרך אחרת לסמן וי על "תגובה לתגובה".
באותו יום גם חוסל על אדמת סוריה מפקד בכיר, שאומנם משתייך לארגון חמאס, אך סוד ידוע הוא שחמאס לא נוקף אצבע בחזית הצפונית בלי אישור חיזבאללה. למחרת, תוך כדי לווייתו של אל־טוויל, חוסל עלי חסין ברג'י, מפקד המערך האווירי של חיזבאללה בדרום לבנון. וכאן חשוב להתעכב: לוויות של מפקדי חיזבאללה, בכירים יותר ופחות, התקיימו במהלך החודשים האחרונים והשתתפו בהם בכירים בארגון. עד היום צה"ל ידע עליהן ונמנע מלתקוף. השבוע נפל דבר, וייתכן שעד שתקראו את השורות הללו נתבשר על עוד חיסול אחד או שניים כאלה.
מה עומד מאחורי הגברת החיסולים? ככל הנראה מדובר בשילוב של שיפור תנאי הלחימה והצורך להגביר את הלחץ לקראת הסכם. השבוע, בגזרה המקבילה, הצהירה מדינת ישראל על שינוי פאזה בלחימה בעזה. בלי להיכנס לפרטים המדויקים של שינוי תפיסת הלחימה – נושא שנידון בהרחבה בכתבה אחרת בגיליון זה – ברור שהוא כולל שחרור של כוחות לוחמים רבים, כלים משוריינים ומטוסים של חיל האוויר, מאפשר למלא מחדש את מצבורי הנשק והציוד של צה"ל ומחזיר חלק גדול ממכונת הלוגיסטיקה העצומה של זרוע היבשה לזמינות צפונה. זו מציאות שונה מאוד מלחימה מלאה במקביל בשתי חזיתות, התרחיש שממנו חשש צה"ל מאז שעות הבוקר המאוחרות של שמחת תורה ועד השבוע.
אינני סבור שצה"ל והדרג המדיני מעוניינים במלחמה כוללת בצפון בזו העת, אבל הם רוצים מאוד להיתפס כמי שחפצים בהסלמה כזאת כדי להגיע עם לבנון להסכם טוב שיאפשר לתפיסתם החזרה של תושבי הצפון. אם עד היום הם לא יכלו להרשות לעצמם להציג הצגה כזאת מחשש שמלחמה אכן תתלקח וצה"ל ייתפס בחולשתו, כעת גם אל התרחיש הגרוע ביותר מגיע צה"ל חזק ובסדרי כוחות ותחמושת שמאפשרים לחימה אפקטיבית.
הגעתו של מזכיר החוץ האמריקני אנתוני בלינקן ביום שלישי לישראל קשורה גם היא לתזמון. מחד, ישראל ניסתה לתת לו מתנה בעזה בדמות הפחתת עצימות המלחמה, מתוך כוונה שישתמש בה גם במשא ומתן עם חיזבאללה. מאידך, רצף החיסולים אמור לאותת גם לו שישראל רצינית במסר שהיא מעבירה בשבועות האחרונים – הסכם שיבטיח את חזרת תושבינו בביטחון, או פעולה צבאית נרחבת שתשיג את התוצאה המבוקשת.
1701 מה?
בלינקן מגיע לישראל אחרי סיבוב ארוך באזור, שהתחיל בסוף השבוע שעבר. הוא הספיק לבקר בטורקיה, בירדן, בקטאר, באיחוד האמירויות ובסעודיה, וצפוי לדלג אחרי הביקור בישראל גם למצרים. לפני הנסיעה תיאר דובר הבית הלבן בדרכו הדיפלומטית את מטרת הביקור בהקשר החזית הצפונית כך: "מזכיר המדינה ידון עם הצדדים לגבי צעדים מסוימים שהם יוכלו לנקוט, כולל בחינה של שימוש בגורמים אחרים באזור שישפיעו על מניעת ההסלמה".
הפירוש למשפט העלום הזה הלך והתקבל במהלך השבוע. הרמז הראשון היה רשימת המדינות המשתתפות במסע הדילוגים שלו: קטאר שמשמשת צינור קבוע להעברת מסרים בין ארצות הברית לאיראן פטרונית חיזבאללה, איחוד האמירויות שמקיימת יחסי אמון טובים עם ישראל, וסעודיה שהייתה בעיצומו של תהליך חימום היחסים עם ישראל עד השבעה באוקטובר. במהלך השבוע הופיע ברשת SKY NEWS הבריטית דיווח על הצעה להצבת כוח צבאי גרמני בדרום לבנון שיפקח על השבת השקט לאזור.
כפי שאפשר להבחין, בכל הדיווחים והתדרוכים שקשורים לסוגיה הלבנונית הנושא המרכזי הוא שאלת הערבויות. כלומר – יהיו התנאים שייקבעו במשא ומתן אשר יהיו, הדבר היחיד שיגרום לישראל לחתום על הסכם יהיה ביטחונות מספקים לכך שהתנאים אכן ייושמו ויישמרו. לשם כך בלינקן מתרוצץ ברחבי המזרח התיכון ומחפש את הגורמים שיוכלו להבטיח את שמירת השקט בדרכים דיפלומטיות. הסוגיה הזאת רגישה במיוחד בישראל, בגלל הניסיון המר שידעה עם החלטה 1701 של האו"ם, זו שסיימה הלכה למעשה את מלחמת לבנון השנייה.
ההחלטה שהתקבלה במועצת הביטחון של האו"ם כללה ארבעה סעיפים, שמבט לאחור עליהם מעלה גיחוך. הראשון עסק בחובה של ממשלת לבנון לסלק משטחה כל כוח חמוש עצמאי שאינו צבא לבנון הריבונית. השני קבע כי בין הליטני לקו הגבול עם לבנון (הקו הכחול) לא תותר שהות של אף גורם חמוש או כל ציוד צבאי שאינו של צבא לבנון או כוחות יוניפי"ל. השלישי הורה על פריסת 15 אלף חיילי יוניפי"ל שיאכפו את ההחלטה, והרביעי הוא הטלת אמברגו על כל מדינה שתעביר ציוד או ידע צבאי למיליציות ולארגונים חמושים בלבנון שאינם צבא לבנון.
מיותר לציין שכוח יוניפי"ל שנפרש בדרום לבנון לא הצליח להביא אפילו ליישום חלקי של ההחלטה. כבר שנים ארוכות שחיזבאללה מסתובב על הגבול בלי חשש, מקים עמדות, מפעיל תצפיתנים ועורך סיורים. בשלושת החודשים האחרונים הוא מנהל לחימה רציפה, עשירה בתשתיות שהוכנו מראש, מטווח של קילומטרים בודדים מיישובי הצפון. שוב התגלתה מועצת הביטחון של האו"ם כגוף קיקיוני ש"שמירת השלום העולמי" היא בשבילו רק איצטלה להצרת צעדיה של מדינת ישראל.
כשישראל מדברת על מצב ביטחוני שיאפשר את חזרת התושבים לבתיהם ביישובי הצפון, הכוונה היא יישום של ההחלטה שניתנה לפני 17 שנים. על פניו, בהיגיון בריא, ההחלטה הזאת צריכה הייתה להיות מיושמת לאורך כל אותן שנים, וביתר שאת כאשר חיזבאללה החליט ליזום את ההתקפות על ישראל החל משבעה באוקטובר ובאופן רצוף במשך שלושה חודשים. נושאת המטוסים על שם פורד וצוות הקרב שאיתה – כן, זו שעזבה את חופי לבנון לא מזמן – היו צריכים להכות בעוצמה בחיזבאללה עד שיתקיימו תנאי ההסכם במלואם.
למרבה התסכול, נשיא ידידתנו הגדולה טוב בעיקר במילים. יומיים לאחר הטבח הוא הזהיר את חיזבאללה שאם בדעתו להצטרף לחגיגה יש לו רק דבר אחד לומר לו – Don't. חיזבאללה, ככל הנראה, מכיר את החומר שממנו עשויים האיומים של הממשל, מצפצף עליו שלושה חודשים ברצף, והוא בתגובה שולח את מקורבו עמוס הוכשטיין לשמוע מכלי שלישי את הדרישות הטריטוריאליות של חיזבאללה.
כן, שמעתם נכון, אלה הנושאים הכבדים על הפרק שבהם מפלפלים אנשי מחלקת המדינה של ארצות הברית. אותו הוכשטיין, בעזרתה האדיבה של צרפת שאוחזת היטב בארץ הארזים מאז ימי המנדט שלה שם, דן בארבע דרישות טריטוריאליות שהציב חיזבאללה כתנאי ליישום אפשרי של החלטה 1701. באמצע החודש שעבר דיווחו העיתון אל־אח'באר שמזוהה עם חיזבאללה וערוצים סעודיים נוספים שכחלק מהדרישות שנידונו ניצבים שטחי מחלוקת מפורסמים בגבול הצפוני: חוות שבעא במרחב הר דב, הכפר רג'ר, נקורא שעל הים ועוד 13 נקודות שבהן לטענת חיזבאללה קו הגבול בפועל חורג מהקו הכחול המסומן במפה. לא רק שלבנון הנשלטת ביד ארגון הטרור חיזבאללה הפרה את החלטת מועצת הביטחון של האו"ם במשך שנים ברציפות וברגל גסה, לא רק שמאז השבעה באוקטובר היא תוקפת את ישראל בלי הצדקה, כעת ארצות הברית עוד דנה איתה על הסכם חדש שיעניק לה הישגים טריטוריאליים כגמול על ההתנהגות הזאת.
אסור לנו לסמוך על הדיבורים של הוכשטיין ובלינקן. אם מסיבות טקטיות ממשלת ישראל מעדיפה לדחות לעת עתה את הטיפול בסכנה מצפון, הרי שהיא צריכה להגיע לשם באמצעות הטלת מורא שתגרום לנסראללה להרים את שולי גלימתו ולרוץ לזרועות הסכם הפסקת אש בלי תנאים. ביטחונות, ערבויות ושבועות בינלאומיים הביאו אותנו למצב העגום שבו נמצאים כיום אלפים מתושבי הצפון. אין לנו לסמוך אלא על עצמנו.
לתגובות: yoniro770@gmail.com
***