אחת המחשבות, וליתר דיוק החששות, המלווים אותי בימים האחרונים מאז יציאתנו מעזה היא ש"זר לא יבין זאת".
אין כוונתי רק לחוויית הלחימה, שגם היא קשה לתפיסה. ובאמת איך אפשר לצפות מאדם שקם בשבת בבוקר, לומד פרשת שבוע, מעיר את הילדים, הולך לתפילה, קורא את פרשת ויצא, שומע שעור ואחריו סועד עם משפחתו סעודת שבת, להבין שבאותה שבת קמתי, התפללתי ביחידות עם אור ראשון, עשיתי קידוש חפוז, יצאנו לסיור ברחוב הרוס אחרי הפגזה, עקפנו פיר, דילגנו על גופות, עברנו על פני מטען, חטפנו אש, גם מכוחותינו, ירינו בחזרה, הסתערנו, הרגנו מחבלים, תפסנו שבויים וחזרנו למגנן לאכול סעודת שבת של קבנוס ולחמנייה, וכל זה לפני שבבית הכנסת סיימו את קריאת התורה.
אך כוונתי היא לחוויית האחדות ואחוות הלוחמים שהיא עוצמתית ואמיתית יותר מכל חוויה אחרת. אחדות שאינה נובעת רק משותפות לצרה, אלא מהבנה שאנחנו שותפים לדרך ארוכה שהחלה באברהם אבינו וטרם הסתיימה. אחדות שיסודה בעזיבה כמעט מוחלטת של האני מתוך הבנה שהוא מקבל את כוחו וייעודו מהאומה כולה.
חוויה זו נובעת מההבנה כי אנחנו אומה אחת בעלת איברים שונים הנלחמת על חייה. הבנה זו באה לידי ביטוי בדילמות ערכיות, מוסריות והלכתיות שמתעוררות בזמן המלחמה. לדוגמה, פגיעה באוכלוסייה שאינה לוחמת. אקדים ואומר שמדובר בנושא שאינו פשוט נפשית, גם כאשר הוא נעשה לפי כל ההלכות, החוקים, הנהלים וכללי הפתיחה באש. זה לא מחזה נעים לראות אדם גוסס אחרי שנפגע מירי. אוסיף ואומר שכל האוכלוסייה שפגשנו נמצאה באזור לחימה אחרי שנקראה שוב ושוב לעזוב אותו, ואחרי שהמקום הופגז והפך להיות זירת לחימה הרוסה והרסנית. כמו כן כמעט תמיד היה מדובר ב"מארב הומניטרי" של אנשים לא חמושים, שיוצאים לקראת הכוחות במטרה למשוך אותם למארב של מחבלים ולזירות של מטענים. אולם סביר להניח שביניהם היו גם אנשים שנפגעו בלי שנטלו חלק פעיל בלחימה נגד כוחותינו, כיצד להתייחס לפגיעה בהם?
מלחמה, לא לכידת פושעים
פגיעה באוכלוסיית אויב שאינה מעורבת באופן פעיל בלחימה מוצדקת במשפט הבין־לאומי באופנים שונים, אולם המהר"ל מפראג מנמק אותה באופן ייחודי: "שני אומות... הותר להם ללחום כדין אומה שבא ללחום על אומה אחרת, שהתירה התורה... כגון 'צרור את המדיינים', אף על גב דהיו הרבה שלא עשו - אין זה חילוק, כיוון שהיו באותה אומה שעשה רע להם - מותרין לבוא עליהם למלחמה, וכן הם כל המלחמות" (גור אריה בראשית לד, יג). לדברי המהר"ל מלחמה אינה מבצע לתפיסת פושעים, שבו באמת אין היתר לפגוע במי שאינו פושע. מלחמה היא עימות אלים בין אומות, ובעימות זה עשויים להיפגע גם אזרחים שאינם נושאים נשק.
בעקבות דבריו פסק הרב שאול ישראלי כי פעולות תגמול שבהן נהרגים אזרחים של האויב מותרות כל עוד הן אינן מכוונות למי שבוודאות אינו שותף בלחימה ואינו משפיע עליה כלל כגון ילדים: "וכל אסון ופגע שקורה לפורעים ולבעלי בריתם ולילדיהם – הם, הם שערֵבים לזה, והם עוונם יישאו. ואין שום חובה להימנע מפעולות תגמול מחמת חשש שייפגעו בזה חפים מפשע, כי לא אנו הגורמים, כי אם הם עצמם, ואנחנו נקיים. אכן לפגוע לכתחילה בכוונה בילדים, כזה לא מצינו" (עמוד הימיני, סימן טז, פרק ה, סעיף לב).
הלכה נוספת המגלה עיקרון זה נוגעת לשלל מלחמה. שאלה זו הועלתה בפניי בסיטואציות שונות על ידי חיילים רבים, והיא מהי עמדת ההלכה ביחס לדין הפלילי האוסר באיסור חמור לקחת שלל שלא לצורכי הלחימה, וזאת לאור העובדה שהתורה, לכאורה, מתירה זאת במפורש: "ואכלת את שלל אויביך אשר נתן ה' אלוקיך לך" (דברים פרק כ, יד).
מלבד התשובה הפשוטה שלכל חוקי המדינה הנוגעים לתחום הפלילי יש תוקף הלכתי מכוח העיקרון של "דינא דמלכותא דינא" (רמב"ם מלכים ג, י), הרי שבתחום השלל נקבע עיקרון החל ממלחמת מדיין ועד מלחמות דוד אשר ניסח אותו במשפט "כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו". על פי עיקרון זה השלל אינו רכוש פרטי של החייל שמצא אותו אלא רכוש של האומה אשר רשאית להשתמש בו ולחלקו לפי עקרונות של צדק, יושר ומוסר (רמב"ם מלכים ד, ט). לקיחת מזכרות מהמלחמה הופכת אותה ממאבק של לאום לשוד וביזה של אנשים פרטיים, ואת זה התורה אסרה.
הלכות אלו יסודן בהבנה כי לאום אינו אשליה או קבוצת שייכות מדומיינת, אלא ישות אונטולוגית אחדותית אשר מתגלה במצבי מלחמה כחשובה יותר מקיומו של הפרט. הבנה זו הופכת להיות בעת מלחמה משותפת לכל הלוחמים, גם בקרב מי שלא הגדירו אותה די הצורך טרם פרוץ המלחמה.
עידן המילואימניקים
אם עיקרון זה נכון תמיד, ובכל מלחמה, הרי שהדברים נכונים שבעתיים במלחמה שאליה נקלענו בשמחת תורה. לפני המלחמה כוחות שונים בעם ישראל משכו בחבל כל אחד לכיוונו תוך התעלמות מהאחדות הלאומית ומתחושת האחווה שהיא אמורה לעורר, וכן התנערות מההבנה שכל הנוגעים בדבר - ממקדמי הרפורמה המשפטית ועד סרבני הגיוס - אוהבים את האומה אהבה עזה עד כלות הנפש ממש, רוצים בטובתה ומוכנים למסור את נפשם בעבורה. משיכה זו בחבל, אשר אודה על האמת כי הייתי שותף לה, הובילה לקרע נורא בעם אשר החורבן של שמחת תורה היה התוצאה הקיצונית והנוראה ביותר שהוא מסוגל לחולל (אחרי שכבר חולל את חורבן בית המקדש וגלות בת אלפיים שנה).
המלחמה הובילה את כולנו, חיילי מילואים מכל קצוות הקשת הפוליטית, להבין שמהשותף בינינו גדול, עמוק ורחב לאין ערוך יותר מהמפריד בינינו. הדבר עלה באינספור שיחות שניהלנו. אלא שהחשש הגדול המקנן בלב כל הלוחמים הוא שגם הבנה זו תישאר ביקום המקביל שנקרא עזה, יחד עם חוויות המלחמה הקשות.
באופן אישי איני מוכן להיות שותף לפסימיות הזאת, ואני מבקש לקרוא לכל אחד מאחיי הלוחמים במילואים, השותפים כמוני לתחושת האחדות והאחווה, להתחייב שלעולם לא נחזור לשיח שנאה מפלג ומשסע, ולומר להם: אל תתייאשו! השמיעו את קולכם מעל כל במה, בבית, בעבודה ובקהילה, באוזני אנשים ברחוב ואנשי התקשורת שאתם מכירים.
תבהירו לפוליטיקאים שמתיימרים לייצג אתכם, מימין ומשמאל: אתם תוכלו להיות נציגינו רק אם תחושו את אותה אחווה שאנחנו חשים זה כלפי זה, ורק אם תלמדו לאהוב, להכיר ולהוקיר כל אחד ואחד מהאומה הזאת, גם אם הוא נמצא בצד השני של המתרס וגם אם לדעתכם השקפותיו ועמדותיו מזיקות למדינת ישראל. תכירו ברצונו הכן של הצד השני בטובת כלל ישראל ובמסירותו למדינה ישראל. אם לא תעשו כן ותמשיכו לפלג ולחרחר ריב – פשוט תוחלפו באנשים שזוהי תפיסתם ואולי בעזרתם יתקיימו דברי הרב זצ"ל "אם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו ייבנה על ידי אהבת חינם" (אורות הקודש ג, שכג).
הכותב הוא רב קהילת עוז והדר בפתח תקווה וחוקר במכון משפטי ארץ