
אלפי מילואימניקים שגויסו בצו 8 החל משבעה לאוקטובר שוחררו בשבועות האחרונים לביתם. החיילים פשטו את מדיהם ושבו למשפחתם, לעבודתם ולשגרת יומם, ממש כמו בימים שלפני המלחמה. או לפחות כך הם ציפו, אבל מתברר כי בד בבד עם השמחה וההתרגשות מהחזרה לחיים האזרחיים, לוחמים רבים משתפים באתגר המורכב לנחות שוב במציאות הישנה והמוכרת.
"פתאום הכול נראה לי נורא טפל ולא חשוב", משתף אורי, בן 33, שהשתחרר לאחרונה משירות מילואים קרבי שהחל בשבעה לאוקטובר. אורי לחם בעזה והיה שותף לכמה קרבות קשים עם מחבלי חמאס, ומאז שחרורו הוא מתמודד עם הדיסוננס בין תחושת השליחות והתרוממות הרוח שליוותה אותו בתקופה שלחם בעזה ובין חיי היומיום. "קשה לי ממש לעשות את המעבר הזה מהאקשן של מלחמה 24/7, מארבים ומתח מבצעי בלתי פוסק, לארוחת ערב ומקלחות לילדים. בעזה התגעגעתי ממש לאשתי ולילדים, אבל עכשיו כשאני סוף סוף בבית - ואללה, זו נחיתה קשה", הוא אומר בכנות. "הכול כל כך מתגמד מול מה שעשינו שם. אני מרגיש אפילו טיפה ריקנות, ירידת מתח".
לקושי של השיבה, משתף אורי, נוסף האתגר הכלכלי, כאשר העסק העצמאי שבנה בעשר אצבעות קרס לאחר חודשים של קיפאון עסקי. "משבעה באוקטובר הכול נעצר בעסק. אין הכנסות אבל יש ארנונה וחשבונות חשמל ומים ושכר דירה ומלא חובות לספקים ומה לא. אני אוהב את המדינה ומודה על הזכות להילחם עליה, אבל כרגע אני מרגיש שאני צריך להתאפס על החיים, לשים את עזה בצד מבחינתי, לשקם את העסק, וזה לא פשוט".
גם ליאור, בן 28, מגבעת שמואל חזר בשבוע שעבר לביתו. ליאור קצין בחטיבה 551 וסטודנט שנה ד' ללימודי הנדסת חשמל. "מהיום השני של התמרון הקרקעי היינו בתוך עזה בסבבים של לחימה. בהתחלה התחושה הייתה מטורפת. הרבה חששות ולחץ. הכול היה נורא חדש ומכניסה לכניסה אתה צובר יותר ביטחון וניסיון ויש אדרנלין מטורף. יש תחושה של משהו באוויר", הוא מתאר את חוויותיו מימי הלחימה. "ברור שהתמונה הגדולה מלאה משמעות וידענו שאנחנו חלק ממשהו גדול. למשל, כשהשתתפנו במבצע חטיבתי של איתור גופות של חטופים הערך והחשיבות שבזה היו ברורים לכל החיילים והמפקדים שם, אבל בשגרת הלחימה, חייל שקם בחמש בבוקר לתורנות ושמירה בלילה ושוב תורנות - לא מתעלה כל הזמן. ואחרי הכול, אין ספק שמדובר במשהו עוצמתי וגדול".
ואז מגיע יום השחרור, ומה מרגישים?
"כסטודנט אני מרגיש שהחזרה לשגרה היא לא קלה בשבילי. הלימודים התחילו ב־31 בדצמבר ועדיין אני לא חזרתי. זה מאוד קשה לי. אני מרגיש שזה פשוט לא הקטע עכשיו. קשה לי להתיישב וללמוד. אני בשנה מלאה ועמוסה שמצריכה המון אנרגיות, ובשלב הזה אני מבין שאני לא מסוגל להיכנס לזה. אני צריך עוד זמן לעצמי".
אתה צובר פערים?
"בהחלט, ואני מרגיש שלא נותנים לזה מענה", הוא קובל. "נכון שיש מלגה שקיבלנו בסך אלפיים שקלים, שזה סבבה, ומציפים אותנו בהודעות בנוסח 'אנחנו עם המילואימניקים', אבל בפועל, בשורה התחתונה, לא רואים אותנו והפערים רק הולכים נצברים. עד עכשיו לא קיבלתי איזשהו מתווה שאומר: חייל, חזרת, אנחנו מודעים לקושי שלך ונדאג שלא תיפגע מזה. נקשיב לצרכים שלך, נקיים לך מרתון השלמת חומר, כולל ניסויי מעבדה, כולל הכול. זה לא קיים".
פנית למישהו באוניברסיטה?
"אני עדיין לא הגעתי לאוניברסיטה, אבל במחלקה שלנו היו כמה מילואימניקים שדיברו עם כל הגורמים הרלוונטיים וההרגשה היא שיש בלבול ושאין אבא ואמא לעניין הזה. אני מאמין שיש להם רצון לעזור לנו, אבל בפועל אני נשאר מאחור. היום היה ניסוי במעבדה שהפסדתי ואף אחד לא אומר לי: אוקיי, נתת מעצמך, אנחנו מעריכים את זה. תהיה עכשיו בבית ונעזור לך להשתלב בקצב שלך. במקום זה מצפים מאיתנו מהיום הראשון לדהור עם כולם בחומר וזה מנותק ולא רציני".
אולי גם הצבא צריך לדאוג לאינטרסים שלכם מול האוניברסיטה?
"אני מסכים. אני חושב שצריך כאן איזו רגולציה בעניין הזה. צריך משהו אחיד שכל ראשי האוניברסיטאות יבנו מתווה מסודר לקליטת המילואימניקים. כסטודנט אני מצפה לקבל את ההתאווררות הזאת, שבעיניי היא הכרחית. כרגע אני פשוט לא מסוגל לשבת וללמוד, וכמוני יש עוד הרבה חבר'ה שמתמודדים עם הנחיתה הזאת שלוקחת זמן".
"הסוויץ' יחזור לעצמו"
פרופ' מולי להד, מומחה בין־לאומי לפוסט־טראומה, מייסד וראש מרכז משאבים לפיתוח חוסן, מודע בהחלט לאתגרים שמתעוררים במעבר מתפקיד החייל במציאות מלחמתית להשתלבות מחדש בחיי הבית והעבודה: "בתור מי שלחם במלחמת יום הכיפורים וחזר ממילואים אחרי חצי שנה, אני רוצה לציין שמאז לא הייתה מלחמה שהמילואימניקים היו תקופה כל כך ממושכת במילואים. לכן אנחנו צריכים להבין שאין כבר ניסיון לטיפול בהשלכות לתקופה כה ארוכה של גיוס".
בד בבד הוא מציין כי "יש גם מעלות בעידן הנוכחי. כי כשאני סיימתי את מלחמת יום הכיפורים לאיש לא היה אכפת מאיתנו כשחזרנו. עשו לנו כמה הקלות בלימודים, אבל לא הייתה הרגישות והמודעות כמו היום. לא הייתה התייחסות לפרט ולמצוקה שלו. עד השנה רוב החיילים המשוחררים הסובלים מפוסט־טראומה בצה"ל הם עדיין ממלחמת יום כיפור, ואנחנו חמישים שנה אחרי. זה מלמד שבזמנו לא טיפלו בהם כמו שצריך. כיום יש יותר רגישות, יותר תשומת לב לקושי ומודעות הולכת וגדלה לצרכים של החיילים ששבים משדה הקרב. היום מבינים שהתעלמות מסבל וממצוקה לא מועילה למילואימניק".
פרופ' להד מונה את אתגרים הניצבים לפתחו של המילואימניק שהשתחרר בשעה טובה לביתו. "אני חושב שהאתגר הראשון הוא המעבר מעשייה מלאת אדרנלין ותחושת משמעות ושליחות לשגרה. זה מעבר חד שלחלק מהאנשים מהווה קושי. זו תופעה שמוכרת לאנשי המקצוע", הוא מבקש להרגיע.
"גם הלכידות של החיילים, הרעות הזאת, ממלאת את הנפש ואולי אפילו יותר כשהיא קיימת בתוך סכנה. פתאום לחזור לשגרה של עבודה וילדים זה לא תמיד קל. לזה נוסיף את העובדה שרוב העורף חזר לשגרה, ולחזור מהצבא ולראות שבעבודה כולם המשיכו בעבודת יומם ואני נותרתי תקוע מאחור, ועכשיו אני צריך להיכנס שוב כדי להיות בסיפור הזה - זה לא קל".
גם החזרה הביתה לאחר תקופה ממושכת בצבא, מציין פרופ' להד, מובילה לשלל התמודדויות: "ברוב המקרים האישה החזיקה מעמד בצורה מעוררת כבוד והערצה עם ילדים, עבודה ולהחזיק בית, ועכשיו אתה בא הביתה ומצופה ממך לקחת חלק בעול כי לא היה פה קל. האישה והילדים עשו מאמץ אדיר לתפקד למרות כל הפחדים והדאגות, ומגיע לוחם שהראש שלו עוד לא פה. אני פגשתי הרבה אנשי מילואים שסיפרו שהראש שלהם נשאר עדיין שם, בחזית. הלב שלהם שם. הם רוצים להיות שם. בטח ובטח כשהמלחמה עדיין לא הסתיימה", הוא אומר.
"לכך ניתן להוסיף קבוצה גדולה של בעלי עסקים בינוניים וקטנים שאחרי 90 יום חוזרים ומגלים מצב עגום בעסק שלהם וחובות שהצטברו. לצערנו גם אחרי שהממשלה תיתן להם איזשהו פיצוי הם צריכים לשלם ארנונה ושכר דירה והתחייבויות אחרות. יש אנשים שהאדרנלין הזה שהיה שם הצליח להסיח את דעתם ממה שהשאירו מאחור, אבל כשהם באים ורואים את העסק, שסגור כבר כמה חודשים, המציאות מתנפצת להם בפרצוף", הוא מתאר את הקושי. "המרכיבים הם רבים ובעיקר אני חושב שצריך להבין שגם מי שבא ומיד נכנס לעובי הקורה ועושה חיל עלולות להיות לו נפילות, כי התהליך של עיבוד החוויה המורכבת לוקח זמן", הוא מבקש להדגיש.
"המציאות הזאת של השיבה הביתה היא מורכבת וצריך לקחת את זה בחשבון. מכיוון שאני עוסק בתחום הזה יותר מארבעים שנה, הערכה שלי היא שזה לוקח זמן", הוא מציין. "כרגע אנחנו עדיין בלחימה, אבל כשתהיה תחושה שהמלחמה ברובה הסתיימה אנחנו נראה איזושהי רגיעה והאנשים ברובם הגדול, עם הזיכרונות הקשים, ימשיכו בחייהם. אבל אנשים צריכים את הזמן. אני מדבר הרבה על הקצב. קצב זה דבר פנימי ואישי. יש אנשים שיכולים לעבור ממצב למצב כהרף עין, ויש כאלה שלוקח להם יותר זמן ולא צריך להיבהל מזה אלא להפך. גם אם אדם מעיד על עצמו שעכשיו המעבר לוקח לו יותר זמן - אל דאגה. הסוויץ' יחזור לעצמו. מלחמה היא חוויה רב־חושית. היא גם מחשבה וגם רגש וגם גוף וגם לב. לכן אני אומר שצריך להיות סבלניים. אנחנו רוצים שהכול יהיה עכשיו, אבל זה לא החיים. זה לא הולך ככה. תנו לתהליך הטבעי להתרחש. היצור האנושי יודע ברובו להתאושש באופן טבעי. אנחנו שוכחים את כוחות החיים ותעצומות הנפש שיש בנו".
איך נדע שזה רק קושי טבעי בהשתלבות ולא מצב שמצריך טיפול?
"במצב של שאלה יש לפנות להערכה לפני טיפול. בוא נבדוק אם הצלחת לחזור באופן מסוים לשינה מסודרת ומינימום סדר יום. יש פה תהליך שאני מכנה אותו תהליך אבל. בשולחן ערוך יש פירוט כל כך יפה על תהליך האבל וכמה זמן הוא לוקח והמעלות והמורדות שבו. אנחנו בהחלט עם חוויה של אבל ואובדן, מאז השבעה באוקטובר חווינו הרבה אובדנים. האבל הוא חלק מהחיים, הוא תהליך", הוא שב ומציין. "בואו ניקח איזשהו טווח זמן. היית בתוך סערה, הגעת לחוף מבטחים, בוא תיקח זמן עד שתרגיש שהרגליים שלך על קרקע יציבה. לא הצלחת להשתלב ביומיום והתמונות של המלחמה והימים הקשים לא מרפות וטורפות את שנתך? אתה מרגיש שאתה מתחיל להימנע מכל מיני מצבים ולהסתגר? במצב כזה בהחלט יש מקום לפגוש איש מקצוע שיעשה הערכה. ויכול להיות שלמרות שזה נראה דרמטי זה לא כך. במלחמת יום הכיפורים חטפנו מכה קשה, וכמו עוף החול קמנו מעפר והצלחנו לקום ולהתאושש. אנחנו צריכים לזכור את היכולת המופלאה שלנו כאומה וכפרטים".
"קצת חמלה בחיים"
ד"ר ציפי ריין, פסיכולוגית, מטפלת זוגית ומינית מוסמכת ובעלת מכון ריין לייעוץ ולימודי משפחה, מציינת כי בפני הלוחמים עצמם ובני משפחותיהם עומדים כמה וכמה אתגרים: "האתגר הראשון הוא הטראומה. יש לוחמים שחוזרים מהלחימה, ובטח במלחמה הנוכחית, והם חוו כל מיני אירועים קשים, כמו למשל שהם היו בסכנת חיים מוחשית, שחברים שלהם מתו ונפצעו לידם, ותוך כדי הלחימה הם היו כל כך באדרנלין שלא שמו לב לכך ולא היו פנויים לזה. ייתכן שמתפתחת אצלם פוסט־טראומה. פתאום הם חוזרים הביתה והם עדיין בתודעה של סכנת חיים ושל קרב, והלוחם יותר דרוך ומתוח והוא מתמודד עם כל מיני סימפטומים שמתחילים לאפיין פוסט־טראומה. במקרה הזה הזיהוי שאני בפוסט־טראומה וקבלת טיפול כמה שיותר מהר הם קריטיים".
איך אפשר לדעת אם זה משהו שדורש טיפול או שזה קושי שיעבור עם הזמן?
"דעתי המקצועית היא: חזרתם מלחימה, חזרתם מעזה וחוויתם אירועים קשים במהלך השירות - מה אכפת לכם ללכת לכמה פגישות עם אנשי מקצוע מומחי טראומה?"
כלומר, אם אתם מרגישים מצוקה מסוימת - פנו לטיפול?
"לא בהכרח. גם בלי מצוקה, גם כשהכול בסדר, כדאי ללכת לטיפול. היום הצבא נותן לכל אדם שחוזר ממילואים תקציב מיוחד לצורך זה. יש מודעות לכך שיכול להיות מצב שאדם שלא מראה בהתחלה סימנים של פוסט־טראומה בהמשך הם יכולים להתפתח. אז למה לא ללכת לאיש מקצוע לכמה פגישות והוא ילווה אתכם בתהליך החזרה הביתה?" היא תוהה. "לפעמים הקושי נובע רק מהצורך להסתגל שוב לשגרה, ויכול להיות שתהיה בסדר גם בלי טיפול, אבל למה שלא תלך לאיש מקצוע שיראה שאתה מצליח להסתגל ולא מפתח תסמינים. זו ההמלצה הראשונה שלי.
"בנוסף לכך, אני שמה לב שאנשים שחוזרים מהמילואים פתאום מגלים שהחיים המשיכו בלעדיהם, ויש משהו לא קל בכך שהעורף חזר לשגרה ואתה עוד שם. זו חוויה מאוד קשה", היא מסבירה את עיקר הקושי. "אתה תרמת את עצמך למען המדינה ושמת את החיים שלך בצד וכולם המשיכו בלעדיך. לגלות שהעסק שלך היה כמה חודשים בהולד וכולם המשיכו הלאה".
התחושות הללו, מסבירה ריין, עלולות להופיע גם בתוך הזוגיות. "בכל החודשים שאבא נעדר הבית למד להתנהל בלעדיו. במשפחות רבות הבית למד צורת התנהלות מסוימת בלעדיו, ופתאום כשהאב חוזר צריך לפנות לו מקום מחדש, וזה לא תמיד פשוט. ולמשבר הזה שהחיים לכאורה המשיכו בלעדיך, החיים הזוגיים, המשפחתיים והעסקיים - צריך לתת מענה".
איזה מענה יש לקושי כזה?
"קודם כול לשנות את התודעה. כי אם תישאר בתודעה של אני מסכן, כולם השאירו אותי מאחור, אני פראייר - הכוחות שלך ייחלשו. יש משהו בתודעה שלנו שיקבע מה יקרה הלאה. זו תודעה שמובילה לחולשה גדולה ולכעס ותסכול. ולכן מה שצריך לעשות זו עבודה על התודעה", היא מדגישה. "כדאי לקחת את הסיטואציה כהזדמנות לצמיחה. מי שיצליח לעשות אתחול מחדש ולהחליף את 'שכחו אותי ואני פראייר' ב'וואללה, נתנו לי הזדמנות לצמיחה' ההתמודדות שלו תהיה אחרת. במשך שלושה חודשים יצאתי מהחיים שלי, עשיתי הולד לחיים - לא משמחה ולא בגלל דברים טובים אלא בגלל מלחמה - אבל זו הזדמנות בשבילי לצמוח, להתבונן שנייה על החיים ולקחת לעצמי כמה רגעים להתבוננות מחדש. לשאול את עצמי מה אני בוחר לעשותעכשיו, איך אני בוחר לראות את הדברים".
מה אפשר לומר לעצמאי שהעסק שלו קרס?
"שיש לו הזדמנות לבחירה: אולי אני רוצה לבנות מחדש את העסק שלי, אולי לשנות בתוך העסק דגשים או אולי לשנות בכלל את המסלול העסקי? כלומר, הרבה פעמים בתוך החיים, בתוך השגרתיות של החיים, אנחנו זורמים ולא עושים את הבחירות האלה, אנחנו נמצאים בתוך הבחירה שבחרנו מזמן, וכעת יש הזדמנות לחשיבה מעמיקה. אותו הדבר בזוגיות", היא מבקשת לציין. "לפעמים זה שאין לי מקום בבית, עם אשתי, עם הילדים - זו הזדמנות לצמיחה. מה אני עושה עכשיו? איך הייתי רוצה לראות את הזוגיות שלי? מה הייתי רוצה לעשות טוב יותר בתוך הבית שלי? כל מי שייקח את זה להזדמנות של צמיחה יוכל להגיע למקום טוב יותר בחיים שלו, למקום פורה, למקום של שפע", היא מסבירה. "שפע הרבה פעמים יכול להגיע ממקום שאני שנייה עושה התכווננות מחודשת ולוקח את מה שיש לי בחיים למקום טוב יותר. בספרות המקצועית זה נקרא צמיחה פוסט־טראומטית. אני כרגע במקום לא קל בחיים שלי, אבל אני יכול לצמוח משם. זה לוקח אותי לחשיבה ולרה־ארגון מחדש לחיים".
עוד מוסיפה ד"ר ריין היבט להשפעת המלחמה על חיי הלוחם: "בעצם מה המלחמה הזאת אומרת עליי? איפה פגשתי את עצמי במלחמה. השאלה איזה ערך יש לי בעולם פוגשת אותנו בתוך המלחמה הזאת. זה נוגע למהות. אנשים עוברים במלחמה מסע. אני רואה אנשים שסיימו את המסע הזה בטוב ובצמיחה אישית ואנשים שסיימו שלא בטוב", היא מסכמת. "כשאני פוגשת חבר'ה שחזרו מהמילואים אני שמה לב שזה פוגש אותם במהות ובמה המשמעות שלהם. המקום הזה מפגיש אותם עם השאלות הקיומיות בנוגע לעצמם, וככל שאדם יהיה בעל ערך בלי תלות באירועים חיצוניים כך הדימוי העצמי ישתפר. תראי את הזמר עידן עמדי, איך הוא שם את כל הפרסום שלו בצד והיה לוחם שמחרף את נפשו למען עם ישראל. זה שיקוף של מה שקורה לנו כבני אדם עכשיו בחזרה מהמלחמה בשאלות המהות".
איך המשפחה אמורה לקבל את האבא שחזר ובהתחלה כולם התרגשו והתחבקו, ואז פתאום הוא מתהפך והופך עצבני או מסוגר?
"אני חושבת שהמשפחה היא הכלי הכי טוב לשקף התחלה של פוסט־טראומה. כלומר, אם אני רואה שאחרי שעברנו את השלב הראשוני של החזרה ואני מתרשמת שהבן־אדם מתקשה להסתגל, שקשה לו - תעודדו אותו ללכת לטיפול. תלחצו עליו שילך לטיפול, תשקפו לו שאתם רואים שקשה לו, כמובן מתוך אהבה ואכפתיות ולא בשיפוטיות או ביקורת, תעזרו לו. כשאדם בעוררות יתר, ערני ולא מצליח לישון, מי רואה את זה? האנשים הקרובים. לפעמים אפילו לפני שהאדם עצמו שם לב לזה המשפחה שמה לב".
אבל אולי באמת חלק מהעניין זה שהזמן יעשה את שלו ודווקא מודעות יתר עלולה להפוך את זה לבעיה?
"למה שזה ייהפך לבעיה? מה רע בללכת לקבל עזרה? מקסימום עוזרים לך בלהסתגל. מה יעשו בטיפול? יעזרו לך לפרוק את המחשבות שלך. אם זה היה תסמין פיזי קל אנשים היו אומרים 'כנראה צריך ללכת לרופא לבדיקה'. תלכו, זה חשוב, זה מונע. ככל שמטפלים בפוסט־טראומה מהר יותר כך היא פחות מתקבעת. בעיניי זה מבורך".
מה תפקיד המשפחה בהתאקלמות ובנחיתה בחזרה לשגרה?
"קודם כול לתת את השהייה הזאת. לא לצפות שהבן־אדם מהשנייה שחזר יקום ויחזור לחיים. זה תהליך הסתגלותי. זה לוקח זמן. וככל שהאדם היה במילואים זמן ממושך יותר וחווה אירועים קשים יותר כך ייקח לו יותר זמן להסתגל. צריך לקחת את זה בחשבון ולא להפעיל עליו מכבש לחצים, וגם לתת לעצמכם כמשפחה את הזמן להסתגלות ולפנות מחדש את המקום, ולהיות מאוד בסלחנות גם עצמית וגם כלפיו. אנחנו צריכים קצת חמלה בחיים".
***