מאז פרוץ המלחמה אנו רואים הירתמות אזרחית למגוון מטרות. ההירתמות ברובה ספונטנית, אך יש גם יוזמות מאורגנות ובולטות יותר שהשפעתן על השיח והמציאות העכשווית והעתידית גדולה משמעותית. בין תנועות אלו בולטות שתי תנועות. הראשונה היא מטה החטופים שעוסקת בעיקר בהעלאת נושא החטופים לסדר היום ובלחץ על הממשלה להשיג עסקה גם במחיר הפסקת המלחמה. השנייה אינה מורכבת ממטה מאורגן אחד, וגם אינה נהנית מהדהוד תקשורתי כאחותה, אלא נתמכת בעיקר על ידי ארגוני ימין הקוראים להכרעה במלחמה, לגירוש תושבי הרצועה ולהתיישבות יהודית בה.
על אף שלכאורה מטרותיהן של תנועות אלו מנוגדות זו לזו וסותרות זו את זו, הרי שמבט מעמיק מגלה דמיון רב ביניהן. שתי התנועות הללו אומנם מגויסות למטרות שונות, אבל מרחב הזמן שבו הן ממוקדות זהה - ההווה. לא לחינם הסיסמה המזוהה ביותר עם מטה החטופים היא "עכשיו". גם הצד השני, אשר דוגל בכיבוש, גירוש והתיישבות, מאמין כי פעולות אלו צריכות להתבצע באופן מיידי.
מאפיין זה אינו ייחודי לתנועות אלו. הוא מבטא למעשה את אחד העקרונות הבולטים והחזקים בתרבות המערבית: קידוש העכשוויות, האינסטנט והמהירות. בעידן הרשתות הכול חייב לקרות במהירות, די במצמוץ עיניים ואינך מעודכן. כפועל יוצא גם את בעיותינו השונות, כחברה וכפרטים, אנו מנסים לפתור בזבנג וגמרנו מהיר ואלגנטי. אין לנו כוח וחשק לפתרונות ארוכים הדורשים התמדה סיזיפית.
קשה לצאת נגד הקריאה "עכשיו, עכשיו". כולנו רוצים את החטופים כמה שיותר מהר. גם לרצועת עזה פורחת, פסטורלית וריקה מתושביה הנוכחיים אין מתנגדים רבים. ועדיין, נראה שבאופן פרדוקסלי שתי התנועות לא רק שאינן מקדמות בפועל את מטרותיהן אלא הן פוגעות בסיכויים להשיג אותן. רבות נכתב על כך שהלחץ הציבורי לשחרר את החטופים מקשה על עצם קיום משא ומתן יעיל. אך חשוב לחדד ולהבהיר כי גם קריאה לכיבוש ולהתיישבות עשויה לפגוע בדיוק במטרות אלו.
מדינת ישראל היא מדינה קטנה ומוקפת במאות מיליוני אויבים. בשל נתוני פתיחה עגומים אלו, תלויה כיום ישראל במידה רבה בבעלות בריתה המעטות ובראשן ארצות הברית, כך שעליה להתחשב בעמדתן. בשל כך, לצערנו הרב, אפשרות מעשית לגירוש הפלשתינים, באופן שלא יסכן ברמה גבוהה את עצם קיום המדינה, אינה קיימת כרגע. יהיה נחמד אם ממשלת מצרים תסכים לקלוט את ערביי עזה, ויהיה מועיל אם האמריקאים ילחצו על המצרים לעשות כן, אבל מניתוח קר של המציאות קל להסיק שלא זה ולא זה יקרו בעתיד הקרוב.
אז כן, המציאות בהחלט מרגיזה, אבל אל לנו להתייאש. היעדים אומנם אינם בני השגה עכשיו, אך בטווח זמן של עשרים ואפילו שלושים שנה? בוודאי ובוודאי. ברם, לשם השגתם עלינו לפעול באופן שונה לחלוטין מהאופן שבו פעלנו עד היום. לאורך שנים העדפנו לחשוב שאם נשיג עכשיו "עוד דונם ועוד עז", מתישהו בעתיד המציאות תתהפך לטובתנו ושונאינו יתייאשו. בפועל, ארבעים שנות התיישבות ומלחמה אחת מלמדות שאין ספק שפיתוח ההתיישבות הוא משימה חשובה, אבל בלי תוכנית אסטרטגית שתמנע הימצאות של כעשרה מיליון פלשתינים בין הירדן לים בתוך עשרים-שלושים שנה, מפעל ההתיישבות עשוי בסבירות גבוהה להפוך ללא רלוונטי.
אז כיצד ניתן ליישב את חבל עזה בטווח הארוך? קשה לומר, אבל אפשר להצביע על כמה יעדי ביניים ודרכי פעילות הכרחיים כבר בהווה:
א. תכנון אסטרטגי - הקמת צוותי חשיבה מקצועיים שיגדירו חזון אסטרטגי מפורט ומדויק, תוך הצגת דרכי פעולה אפשריות להשגתו. בין הקונגרס הציוני הראשון לתקומת המדינה בפועל חלפו כחמישים שנה. אך ברור כי בלי הצבת המדינה כיעד ותכנון השגתה כבר בשנת 1897, לא הייתה המדינה קמה ב־1948.
ב. הצבת יעדים קטנים אך רלוונטיים להשגה בטווח הקצר - גם אם אי אפשר כעת ליישב את כל רצועת עזה מחדש, ייתכן שניתן באמצעות לחץ להשיג לפחות את כיבושו של ציר פילדלפי מחדש. צעד כזה יהיה תזוזה משמעותית בכיוון הנכון.
ג. עידוד הגירה - פיתוח תוכנית ארוכת טווח שתעודד ותתמרץ במגוון דרכים את הגירת ערביי עזה ויהודה ושומרון מרצון. אם לא דרך מעבר רפיח, אז דרך נמלי התעופה רמון ובן גוריון.
ד. הפחתת התלות בבעלות בריתנו. המצב שבו ישראל תלויה בנשק ובחימוש אמריקאי כאוויר לנשימה מסכן את קיום המדינה. על ישראל לחזור למצב שבו היא מייצרת כמה שיותר כלי נשק וחימוש בעצמה כבעבר. ככל שנהיה פחות תלויים באחרים, היכולת לקבוע את גורלנו בעצמנו תגדל.
לא יהיה זה קל, וללא ספק בדרך להשגת מטרות אלו יתגלו מהמורות וקשיים. סביר אף שנידרש כולנו כחברה גם לשלם מחירים, אך זוהי הדרך המעשית היחידה. עם הנצח אולי מעדיף דרכים קצרות, אך גם יודע שאם מתכננים נכון יש דרך ארוכה שהיא קצרה.
הכותב הוא חוקר במרכז יכין למחקרים אסטרטגיים לאומיים
***