1.
אם ממשלת ישראל, ובעיקר קבינט המלחמה המצומצם בראשות נתניהו וגנץ, לא ימצאו את הדרך להדוף את לחצי הממשל האמריקני באשר לאופן ניהול המלחמה בדרום ובצפון, התוצאה עלולה להיות הרת אסון. ישראל עלולה לסיים את המערכה הזאת בלי שיושגו היעדים שהוגדרו לה. הכוח הצבאי של חמאס לא יחוסל ושלטונו לא ימוגר, כי צה"ל יסיג את רוב כוחותיו מעזה בלי לסיים את המלאכה. המערכה תיפסק ללא טיהור מוחלט של צפון הרצועה מאמצעי לחימה וממחבלים, שגם לאחר ההשתלטות הצבאית על האזור עדיין נותרו רבים מהם שמסתתרים, מגיחים ומנסים לפגוע בכוחותינו. כתוצאה מכך, גם שלומם וביטחונם של יישובי מערב הנגב לא יובטח, ורבים מתושביהם יסרבו לשוב לבתיהם.
יהיה רע מאוד אם האש תופסק בלי השלמת כיבוש העיר ח'אן יונס, הרס מוחלט של תשתיות הלחימה שהקים חמאס בתוכה, והגעה אל ראשי חמאס המתחבאים במנהרותיה כשהם מקיפים את עצמם בעשרות אחינו ואחיותינו המוחזקים כבני ערובה ומגן אנושי. אי אפשר לוותר על כיבוש העיר רפיח וציר פילדלפי, שמי יודע אילו כמויות של נשק ממשיכות לזרום גם בימים אלו במנהרות שנחפרו תחתיו. זהו אותו ציר פילדלפי שלעולם לא נוכל לדעת שהשמדנו את שלטון חמאס והבטחנו את פירוז הרצועה בלי שנשלוט בו מעל פני הקרקע ומתחת לפני הקרקע. כן, גם אם זה יקרה על אפם וחמתם של המצרים, בני בריתנו לכאורה שקיבלו מידינו את סיני עד לסנטימטר האחרון, אבל אפשרו לכל הפחות בהעלמת עין את ההתחמשות וההתבצרות של חמאס, שאת ממדיהן המפלצתיים צה"ל מגלה וחושף יום יום ושעה שעה.
2.
המערכה מתקדמת כעת לאט. לאט מדי. הציבור בישראל מגלה כושר עמידה ויש לו סבלנות, אבל לאמריקנים ולעולם אין. גם הגשת התביעה נגדנו לבית הדין בהאג היא תוצאה של מריחת זמן המערכה. ככל שחולף הזמן, ההתקדמות נותרת עקב בצד אגודל והסוף אינו נראה, וכך גובר הלחץ החיצוני להפסיק את המערכה טרם ניצחון.
יכולנו לסיים כבר את הסיפור אם לא היינו מספקים להם דלק. אם היינו מונעים מהעזתים סיוע הומניטרי, לכל הפחות כל עוד החטופים שלנו לא זוכים לקבל מזון, תרופות וביקורים של הצלב האדום. הצלב האדום לא ממלא את תפקידו, ואנחנו לא לוחצים עליו מספיק. ממשלת ישראל נכנעת ללחץ האמריקני ומספקת דלק ומזון לחמאס. אנחנו מחזקים את האויב תוך כדי מלחמה. אומרים שאין ברירה, כי למרבה הצער והחרפה לא הכנו לעצמנו מלאי של תחמושת לניהול מערכה ארוכה, ואנו תלויים לחלוטין בסיוע האמריקני. ועדיין ניתן היה לעשות יותר, להפעיל לחץ נגדי על הממשל דרך הקונגרס והסנאט. או אפילו רק להפציר יותר, להתווכח. הנשיא ביידן נשא בפתיחת המערכה נאום פרו־ישראלי חסר תקדים בעוצמתו, אבל מאז הוא ושלוחיו עושים לא מעט כדי להניח משקולות על ידינו. עלינו לומר להם - אתם מפריעים לנו לנצח. גרוע מכך, אתם עוזרים לחמאס ולסינוואר לנצח. ביד אחת מחמשים אותנו, וביד השנייה חוסמים אותנו.
3.
גם למשפחות החטופים אין סבלנות, ואפשר להבין את זה. ככל שחולף הזמן, והלחץ הצבאי לא מניב עסקה נוספת או שחרור מבצעי, כך גובר החשש שהעיכוב יעלה בשלומם ובחייהם של חלק מהחטופים. אבל זה לא אומר שאפשר לאמץ רעיונות של אובדן עשתונות ואובדן דרך. שאפשר לתת לחמאס לסחוט מאיתנו כל מה שהוא רוצה, ולגרום לכך שכמו בעסקאות קודמות כך גם הפעם - חוסר העמידה שתגלה ישראל יעלה בחייהם של מאות ואלפי ישראלים. זה מה שקרה באינתיפאדה הראשונה, שפרצה בעקבות עסקת ג'יבריל. זה גם מה שקרה לאחרונה, כאשר עסקת שליט ושחרור רב המרצחים סינוואר הובילו לטבח השבת השחורה ולמלחמה הנוכחית. הדרישה לשים את שחרור החטופים בראש סדר העדיפויות ולשלם כל מחיר שחמאס ידרוש, רק מרחיקה את הסיכויים להצעת עסקה במחיר כואב אך שפוי, כזה שישראל איכשהו תהיה מוכנה לשלם.
חבר הכנסת מיקי לוי, יושב ראש הכנסת וניצב במשטרה לשעבר, דיבר השבוע בכנסת מדם ליבו השותת ומתוך הקשר העמוק והאישי שהוא חש לסוגיית החטופים. אבל הדברים שאמר, ועוד הציג אותם כעמדת סיעתו 'יש עתיד' מבלי שהדבר הוכחש, הם חסרי אחריות ומלמדים על אובדן עשתונות. "כל מחיר!", הוא זעק, "כל מחיר! כל הששת אלפים (המחבלים הכלואים בידי ישראל), הפסקת הלחימה - לא מעניין אותי! כל מחיר, להחזיר אותם הביתה – עכשיו, עכשיו עכשיו! ואני אומר את זה בנפש חפצה, בבהירות לחלוטין, כי אין דבר חשוב יותר מפדיונם וחזרתם הביתה!".
לכאב שמבטא מיקי לוי כולנו שותפים. גם בנכונות להקריב הרבה מאוד למען שחרור החטופים. חיילי צה"ל מסתכנים ואף נהרגים יום יום בעזה במסגרת המאמץ להצלתם. מתוך זהירות שלא לפגוע בהם, צה"ל מוותר על דרכים קלות ויעילות לסיום המערכה ולהשגת הניצחון. לוחמים נפלו לא רק בניסיון לחלץ חטופים חיים, אלא גם במהלך חילוץ של גופות. אין במדינה מי שליבו לא קרוע מצער על מצב החטופים, אין מי שלא מייחל ומתפלל לשלומם ולשחרורם. אבל כל זה לא יכול להצדיק התאבדות, ומה שמיקי לוי ושותפיו לדעה מציעים לנו זה להתאבד. לעשות בדיוק מה שצריך כדי שחמאס וכל שלוחותיה הרצחניות של איראן יצאו מנצחים מהסיבוב הזה, ויעברו להכין סיבוב נוסף שיהיה כואב וקשה פי כמה וכמה. עם חפץ חיים לא יכול לשים את חיי הפרט מעל לחיי הכלל, כי אם חיי הפרט קודמים – למה שחיילינו יסכנו את נפשם למען המדינה ואזרחיה? מה באשר לערך החיים הפרטיים שלהם? האם מכיוון שהם חיילים במדים, החיים שלהם שווים פחות?
כולנו חיילים במערכה הזאת ומגויסים להצלחתה. כן, גם החטופים. גם להם יש תפקיד – להילחם ככל יכולתם על חייהם ועל שפיותם, ולשרוד. וכמו החיילים, גם עליהם להיות מוכנים לסכן את נפשם למען הכלל, ולא לגרום למדינת ישראל להתאבד כדי לשחרר אותם. בין החטופים יש כאלה שציוו במפורש בשיחות שקיימו במהלך חייהם ולפני חטיפתם: אם אפול בשבי, אל תשחררו למעני מחבלים. מדינת ישראל עושה מעל ומעבר, יותר מכל מדינה בעולם, כדי לשחרר את אזרחיה וחייליה השבויים והחטופים. אבל כניעה מוחלטת ונכונות לשלם כל מחיר רק יביאו לתשלום של מחיר כבד הרבה יותר בעתיד. בעסקאות חסרות האחריות שעשינו בעבר שילמנו בחייהם של רבים כדי להציל את חייהם של מעטים. כך לא מתנהלת מדינה שפויה וחפצת חיים.
4.
מה שנכון לגבי עזה נכון גם לצפון. גם שם הכול זז לאט מדי. גם שם אי אפשר יהיה לחזור לחיי שגרה ביישובים ללא ניצחון ברור ומוחץ על חיזבאללה. וגם שם ידידינו האמריקנים שמים על ידינו כבלים, ולמרות התוקפנות הקשה מצד חיזבאללה מנסים למנוע מאיתנו להכות בו ומושכים אותנו לאפיקים של הסכמי סרק, שגם הם כמו הסכמים קודמים צפויים להיות מופרים.
לקח מר למדנו בעזה - במחיר חייהם של 1,400 ישראלים: כאשר לג'יהאדיסטים יש יכולת צבאית, אסור בשום אופן להניח שהם לא ירצו להפעיל אותה. הכוח הצבאי של חיזבאללה, עם יכולת פלישה וכיבוש של יישובים על הגבול, ועם אלפי רקטות וטילים שיכולים לפגוע בכל מטרה בעומק ישראל, נבנה כדי לפגוע בנו. מתוך רשלנות ודחיינות בלתי נסלחת של הדרג המדיני והביטחוני הבכיר, בחרנו לאורך השנים בשקט לטווח קצר תוך הפקרת העתיד הרחוק. לפני עשר שנים זה היה פשוט יותר. עכשיו זה יהיה קשה יותר, אבל עדיין קשה הרבה פחות מאיך שתיראה המלחמה בצפון אם נדחה אותה בעוד עשר שנים.
לתגובות: eshilo777@gmail.com
***********************************************************************