כשהמילים בורחות

בשבוע שעבר סיפרתי כאן איך מצאתי את עצמי באמצע החיים הופכת לסופרת, ומגשימה כמעט בלי כוונה חלום ילדות ישן. זה התחיל עם 'הבריחה מהודו', שאומנם היה הספר הראשון שכתבתי, אך גם היה אחד הקשים ביותר לכתיבה. בכתיבת סיפורו של מישהו אחר אין הרבה מרחב, והיא דורשת כמעט להיעלם כדי להביא באופן האותנטי ביותר את קולו של בעל הסיפור. לכן לא נעצרתי שם והמשכתי לכתוב ספרים משלי. גיליתי כלי חדש ומופלא שמילא אותי באור, שמחה והנאה עצומה. פתאום חוויתי חוויות ששמעתי בתור ילדה, כשלכבוד שבוע הספר הביאו לנו "סופרים אמיתיים" שיספרו על עצמם. ראיתי שבאמת יש כזה דבר דמויות שמקבלות חיים משל עצמן, אפילו מתווכחות איתי ממש, או דמויות שהגיעו רק כדי לעזור לי להשלים את הסיפור. איכשהו מצאתי את עצמי כמעט תמיד כותבת סיפור שמושתת על משהו שקרה במציאות. פעם על הילדות המיוחדת של אמי, פעם אחרת על הילדות שלי בקיבוץ, ובין לבין גם כתבתי סיפורים דמיוניים יותר, אבל תמיד הכנסתי בהם הרבה מאוד פרטים אמיתיים. בנוסף לספרים מצאתי את עצמי כותבת הרבה טורים בסגנונות ובנושאים שונים, כמו למשל הטור הזה.

אבל יחד עם המקצוע החדש שנוסף לרזומה שלי – סופרת - גיליתי לצערי את אחד הדברים הקשים ביותר שסופר יכול לחוות: מחסום כתיבה. הרצון לכתוב בוער, המילים רק מחכות לפרוץ החוצה מהמוח, אבל ברגע שאני מתיישבת מול המחשב – כלום. סתום. תקוע.

עוד לפני המלחמה הרגשתי בלוק כתיבה חזק, אבל מאז שהיא פרצה לחיינו החסימה גדולה הרבה יותר. משהו בטוטליות של החוויה, בקושי המשתק שבה, בעובדה שזה קרה לכולנו ביחד ותפס כל אחד מאיתנו בבטן הרכה - סותם לי עוד יותר את הפה. הכול מתגמד, והמילים מביטות בי בשאלה: באמת זה מה שאת רוצה לכתוב? ואין לי מה לענות להן.

לא רוקדת ולא עפה

יש לי על הקיר, מול המחשב, תמונה של הצייר המוכשר דוד אבישר. מול ים צבוע בגוונים עזים של תכלת אנשים רוקדים במעגל ואחרים עפים לעבר השמיים. ברגעים הכי יפים של הכתיבה אני מרגישה ממש כך. איך אני רוקדת לי מול יופיו של העולם, או עפה לשמיים, להתענג על כל הטוב שברא לנו הקדוש ברוך הוא. המילים הן חברות, וביחד אנחנו נהנות לגלות עוד ועוד פיסות של משהו שמח וטוב שיוצא החוצה. אבל עכשיו אני לא מרגישה רוקדת, בטח שלא עפה, וקול מריר וחמור סבר פוסל כל מילה שאני מנסה לכתוב. "לא מתאים עכשיו", הוא מטיח בי. ואני מנסה להתנגד, להתמרד, כי לא, זה לא נכון! דווקא השמחה והאור והיופי והאמון, דווקא הם נחוצים עכשיו יותר מאי פעם. אבל מה אני אעשה שזה לא הולך?

וכך יש לי במחשב 10 או 12 התחלות של ספרים. בכל כיוון, בכל נושא, חלקם דמיוניים לגמרי, חלקם סיפורי מתח, אחד מהם הוא פשוט תיאור אותנטי של תנועת התשובה שאני חלק ממנה ומה שקרה לי ולחברים רבים, סיפור אחר על זוגיות, עוד אחד על הילדות של אבא שלי, ועוד ועוד. כולם מקובצים ומכווצים יחד בתיקייה עזובה, שגם אם אני מנסה לפתוח אותה – בסוף אני שוב סוגרת אותה. ואפילו הטורים שתמיד מצאתי את עצמי נשפכים ממני החוצה פתאום נתקעים באמצע. לא, איך זה קשור? פתאום אני מרגישה שצריכה להיות עכשיו כתיבה אחרת. וזה מתסכל.

אבל מתוך התסכול הזה שמעתי שיעור של הרב שלנו. השיעור הזה חיזק אותי מאוד, וגרם לי להסתכל מנקודת מבט אחרת לגמרי גם על המלחמה והמצב כולו וגם על ענייניי הפרטיים. הוא עסק דווקא בסיפור - ואולי משום כך זה דיבר אליי - הסיפור של מגילת אסתר. מישהו הגיע לשמוע קריאת מגילה, מישהו שלא שמע אותה מעולם. הוא יושב ושומע ולא מאמין. איך זה יכול להיות? אילו צרות, אילו מניעות, גזרות קשות כל כך. עם ישראל כולו עומד להיכחד, הרשעים והשונאים מקבלים רשות לפרסם צו מלכותי שמורה להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים. אסתר הצדקת צריכה להתחתן עם אחשוורוש הרשע, מה קורה פה? ועוד המשיך הרב ואמר שט"ו בשבט, הזמן שבו אנחנו חוגגים את ראש השנה לאילנות, הוא הזמן הכי עלוב של עצי הפרי. למה לא לחגוג בקיץ, אז הצבעים והריחות והמראות של הפירות ממלאים את השולחן בכל טוב? למה בזמן שיש לנו רק קצת פירות טריים ובעיקר מיובשים, למה דווקא ברגע הזה דנים את העץ? כשהוא עירום, בלי עלים, נתון לסערות של רוח וגשם וקור?

כאן חיבר הרב את שתי השאלות יחד, כשהוא מסביר איך דווקא בתוך המציאות של ההסתר־אסתר, דווקא כשלא רואים כלום, נולד בתוך העץ כוח פנימי עצום – השרף. כוח שעולה במעמקים וממלא אותו בעוצמה נסתרת. נכון, שום דבר עדיין לא נראה בחוץ, כרגע רואים רק צרות. אבל דווקא כאן, בהסתר, נולד הגילוי העצום שעתיד להגיע. בזכות הכוח להחזיק מעמד באמונה, בשמחה, עם הציפייה ליופי ואור ולמשהו עצום שעוד רגע ייוולד, דווקא האמונה הנסתרת במעמקים, בלי שאין לך שום דבר חוץ ממנה להראות, היא זו שתחרוץ את דינו של העץ כולו. וכך התחברו להם ט"ו בשבט ופורים יחדיו, והצליחו לנחם גם אותי על המחסומים שלי ושל כולנו, שהם רק לרגע, רק עכשיו. כי מידה טובה תמיד מרובה, והסוף של הקדוש ברוך הוא תמיד מופלא במיוחד.

עוגת פירות יבשים וקוואקר נפלאה

ספק חטיף בריאות ספק עוגה טעימה ועשירה, שכל מי שאוהב פירות יבשים ואגוזים ייהנה משילוב הטעמים החמצמץ יחד עם הקראנצ'יות המקסימה של האגוזים. עוגת ט"ו בשבט חגיגית ונהדרת. אפשר להכין אותה בגרסה פרווה או בגרסה חלבית לבחירתכם, שתי הגרסאות מוצלחות מאוד.

דרגת קושי:

קלה פלוס

זמן אפייה:

30-25 דקות

כ־12-10 מנות

כוס תערובת פירות יבשים (חמוציות, משמשים, שזיפים, צימוקים וכו')

כוס תערובת אגוזים (אגוזי מלך, שקדים, פיסטוקים, אגוזי לוז וכו')

2 כפות חמאה רכה או 2 כפות שמן

לבלילה:

חצי כוס קמח (אפשר מלא, כוסמין וכו')

חצי כוס קוואקר דק

כפית אבקת אפייה

חצי כוס סוכר

שליש כוס שמן זית או 50 גרם חמאה מומסת

2 ביצים

4 כפות יוגורט או 3 כפות מי סודה

כפית תמצית וניל

אבקת סוכר לזרייה

מחממים תנור לחום של 180 מעלות. משמנים תבנית מלבנית מוארכת או אינגליש קייק בשמן או בחמאה הרכה. קוצצים גס את כל הפירות והאגוזים, מערבבים יחד ויוצקים על התבנית. משטחים בצורה אחידה ככל האפשר.

מכינים את הבלילה: מערבבים בקערה את כל החומרים היבשים, מוסיפים את השמן או החמאה, הביצים, היוגורט או הסודה ותמצית הווניל ומערבבים לקבלת בלילה אחידה וחלקה. יוצקים על הפירות שבתבנית ומכניסים לתנור. אופים 30-25 דקות, עד שחלקה העליון של העוגה זהוב והיא קפיצית למגע. מוציאים ומצננים היטב. פורסים לפרוסות, מפזרים מעט אבקת סוכר ומגישים.

לתגובות: avmyzlik@gmail.com

***