התחלה// נולדה וגדלה בעכו. הצעירה בשתי בנות להורים שעלו שניהם מרומניה בשנת 1961, אף על פי שלא הכירו זה את זה. הבית שבו גדלה לא היה דתי, אבל גם לא אתאיסטי. "בית עם אמונה, אבל חילוני לגמרי".
אבא// שנדור ז"ל, נפטר בגיל 68, לפני 26 שנים. הגיע ארצה בתור עורך דין ועבד במקצוע שנים רבות.
אמא// יוליה (85). "כשהגישה בקשה לעלות ארצה, סילקו אותה מהאוניברסיטה שבה למדה רפואה ברומניה". בישראל סיימה את לימודי הרפואה באוניברסיטה העברית, ועבדה שנים רבות כרופאה בשירותי בריאות כללית.
עכו של פעם// "המעורבות של העיר הייתה מובנת מאליה, בסך הכול היו בין היהודים לערבים יחסים סבירים וטובים. הסתובבתי בעיר העתיקה בלי שום בעיה. בדייט הראשון עם בעלי לקחתי אותו לעיר העתיקה וזה היה כל כך מובן מאליו. היום העיר הרבה יותר מעורבת פיזית. הבניינים הפכו מעורבים, זה לא היה כך בעבר".
לומדים ומטיילים// למדה במוסדות החינוך בעכו. "השתתפתי בחוג סיור שהיה מרכזי בהוויה שלי בתיכון, גם הדרכתי שם. היינו מטיילים המון, יושבים בערב עם גיטרה וחלילית סביב המדורה. בנוסף לכך ניגנתי על קלרינט ופסנתר בתזמורת. בשלב מסוים הצטרפתי לקבוצת תיאטרון עכו. אהבתי מאוד להציג. כנראה בגלל זה הלכתי להיות מורה".
מחנכת על מדים// לאחר סיום התיכון התגייסה לצה"ל. "עשיתי קורס קדם־צבאי של מש"קיות הוראה ושירתי שנתיים במחווה אלון. למרות שבהתחלה היה לי קשה, נהניתי מאוד. לימדתי חיילים שהיו צריכים להשלים השכלה כדי להתקבל לשירות קבע. הייתה חוויה מרגשת וטובה".
חוזרת בתשובה// עוד דבר טוב שקרה במהלך השירות הצבאי הוא השלמת תהליך החזרה בתשובה. "הייתי עם הרבה בנות דתיות, למדתי מהן המון וזה נתן לי מעטפת תומכת ומלמדת. אחותי הגדולה התחילה את התהליך בשנות התיכון, ובעקבותיה התוודעתי לעולם היהדות. הייתה לנו בורות גדולה בכל מה שקשור לדת. התחלנו להכיר, לשאול וללמוד. הייתי חוזרת מהים בשבת והולכת איתה לבני עקיבא. כשהתגייסתי יכולתי פתאום לשמור שבת כי שום דבר לא מנע זאת ממני. גם האוכל בצבא היה כשר וזה מאוד חיזק אותי".
חוויה אתיופית// עם השחרור מצה"ל התחילה לעבוד כמדריכה בפנימיית חופים שאליה הגיעו ילדים מאתיופיה שעלו במבצע שלמה. "הכרתי את העדה האתיופית. זה היה מאוד משמעותי". בסוף השנה החלה ללמוד לתואר ראשון בביולוגיה במכללת אורנים. תוך כדי הלימודים התחתנה.
החצי השני// אבנר, גדל בבית שאן. "דיברתי עם חבר משותף בטלפון ציבורי, ובדיוק אבנר עבר לידו וכך עלה בראשו הרעיון לשידוך. זאת הייתה סייעתא דשמיא גדולה. מאז לא נפרדנו". הזוג הצעיר קבע את מושבו בבית שאן. "התחלתי לעבוד כמורה לביולוגיה בבית הספר שקד בשדה אליהו, שבו אני מלמדת עד היום, כבר 30 שנה". לאחר שנתיים עברה המשפחה לשדמות מחולה שבצפון בקעת הירדן, שם הם מתגוררים זה 28 שנה.
הנחת// שבעה ילדים. אביה (29), איתמר (27), אלעד (25), אופיר (23), אדוה (20), אריאל (17) ואייל (14).
עולה לאמבולנס// לפני כ־20 שנה, כשהיא כבר אמא לחמישה ילדים, ראתה מודעה על פתיחת קורס נהגי אמבולנס. "זה הדליק אותי. התחשק לי לעשות משהו משמעותי. עולם הרפואה תמיד ישב אצלי בראש, למרות שעד אז לא עשיתי דבר כדי להגיע לזה. הצטרפתי לקורס והוא היה מרתק. מאוד התחברתי לעניין. ברגע שנתנו לנו לעלות על אמבולנסים, הייתי הראשונה שקפצה על הרעיון. הקפדתי להגיע לפחות למשמרת אחת בכל שבוע. הייתי נוסעת שעה ורבע לנצרת עילית ושעה ורבע בחזרה כדי לצאת ליותר מקרים".
מתגברת// במשך הזמן יצאה לקורס פרמדיקים והצטרפה לצוות הכוננים של שדמות מחולה. "אנחנו מחוברים לאפליקציה של מד"א, שמזניקים אותנו בכל אירוע". בכל פעם שהייתה הסלמה ביטחונית היא הייתה יוצאת עם מתנדבים נוספים לתגבור באזור ההסלמה. "במלחמת לבנון השנייה נסעתי לתגבר את תחנת מד"א במטולה. כשהיו סבבי לחימה בדרום היינו מתארגנים על צוותים ונוסעים עם אמבולנס לתגבר שם".
צו 8// לפני כחמש שנים הצטרפה לית"מ - יחידת תגבור מד"א - של פיקוד העורף. "בשעות הסלמה או מלחמה, כמו עכשיו, אנחנו מתגברים את מד"א במטרה לרשת את העורף ולפתוח נקודות הזנקה נוספות בכל האזורים הבעייתיים. אנחנו מוזנקים בצו 8 כמו כל החיילים, זה הרבה יותר מאורגן ומקצועי. עשינו הרבה אימונים ותרגולים והשתתפתי בכל המבצעים שהיו בשנים האחרונות. בגלל שאני פרמדיקית ונהגת ניידת טיפול נמרץ, בדרך כלל מזניקים אותי ישר על ההתחלה. בשומר החומות, למשל, הוקפצתי לאזור אשדוד, שבה נפגעו בניינים מהפגזות. בכל פעם שהייתה אזעקה נכנסנו למרחב מוגן, ואחרי כמה דקות של התמגנות עם קסדות ושכפ"צים קפצנו לאזור הנפילה. פינינו משם לא מעט פצועים".
קטסטרופה// בשמחת תורה האחרון היא הייתה אצל חמותה בבית שאן. "ברבע לשמונה בבוקר שתיתי קפה בנחת, ופתאום קיבלתי טלפון ממנהל תחנת מד"א בבית שאן ששאל האם אוכל להוריד ניידת טיפול נמרץ לדרום. היה ברור לי שזה לא סתם, הוא ידע שאני שומרת שבת. שיערתי שזאת עוד הסלמה אחת מני רבות וחשבתי שניסע ליום־יומיים ונחזור. התעניינתי בנימוס אם קרה משהו. 'יש קטסטרופה שלא הייתה מעולם' הייתה התשובה. בתוך חמש דקות הייתי אצלו, לקחתי איתי עוד פרמדיק, עלינו על ניידת טיפול נמרץ מזוּודת ונסענו דרומה".
דרומה// היעד שקיבלו היה תחנת מד"א באופקים, שם היו אמורים לקבל משימות. "כל המכוניות שראינו בדרך היו מלאות במילואימניקים, כולם חדורי מטרה להגיע דרומה כמה שיותר מהר. בדרך כבר קיבלנו משימות. אספנו פצוע קשה מהמסיבה ברעים ופינינו אותו לבית החולים, המשכנו למחנה הצבאי אורים שעבר טבח נוראי ושם טיפלנו בפצועים ופינינו אותם. כל הזמן שלחו אותנו לעוד ועוד פצועים, חיילים ואזרחים. חלק פינינו לסורוקה, חלק לבילינסון וחלק למסוק".
ללא מורא// "הייתי כל כך חדורת מטרה, שלא פחדתי. לאט לאט קלטתי את גודל האסון. ראיתי המון גופות. שמתי קסדה ושכפ"ץ וידעתי מה צריך לעשות. לא היה זמן למשחקים. היה לי מובן מאליו שאם אני יכולה לעזור – אין כאן שאלה. ידענו שיש מחבלים בכל פינה אבל לא התעסקנו בזה".
צפונה// עד יום ראשון בלילה עסקה בפינוי אינטנסיבי של פצועים בעוטף עזה. אז קיבלה עדכון על התחממות בגבול לבנון והתבקשה לעלות צפונה. "הרגשתי סופר־החמצה, אבל סמכתי על המפקדים שלי שיש להם את השיקולים שלהם. ידעתי שהצפון מתחמם". בצפון תפסה כוננות באזור מעלה יוסף הסמוך לשלומי. "בכל פעם שהייתה נפילה היינו מגיעים למקום, מטפלים בפצועים ומפנים אותם במידת הצורך".
כוננות// במשך חודשיים וחצי תפסה כוננות רפואית בגבול לבנון. "עשינו לא מעט תרגולים, אבל בעיקר היינו בכוננות. המומחיות שלנו היא להגיע מאפס למאה בשנייה אחת. מספיק שטיל אחד פוגע בבניין - והוא עלול לגרום חלילה לעשרות פצועים והרוגים וצריך לתת מענה מיידי. הנוכחות שלנו הייתה קריטית, הרגשתי שאני עושה משהו חשוב".
התגייסות משפחתית// לפני כשלושה שבועות שוחררה מהמילואים. "זה לא היה קל. בבית היה קשה מאוד, הם היו גיבורים אמיתיים. הילדים למדו לבשל, וכבר יצא לא פעם שהשארתי אותם להתמודד עם הכנות לשבת לאחר שהוקפצתי. הם הבינו את החשיבות והתמודדו בצורה מדהימה. הייתה כאן התגייסות של כל המשפחה. במלחמה עשינו מנהג קבוע של שיחת וידאו משותפת לכל בני המשפחה בכל יום שישי בצהריים, מה שהרגיע ושימח את כולם".
*** מורשת קרב ***
ביטחון עכשיו// "אנחנו נלחמים על החופש שלנו ועל הזכות שלנו להתקיים. אנחנו משלמים מחיר יקר, אבל זאת מלחמה על החיים של עם ישראל ולכן זה הכרחי".
תנו לצה"ל לנצח// "אני סומכת על מקבלי ההחלטות. אני משקיעה במה שאני יכולה לתת ומתפללת. המחיר כבד, וגם אצלי הוא מעורר הרבה שאלות, אולי אם היו זורקים על עזה פצצת אטום הדברים היו נראים אחרת. אבל אני סומכת עליהם ובוודאי על הקב"ה שיבחר את השליחים הנכונים שידעו מה לעשות. ברור לי שעושים הכול כדי להחזיר את החטופים. המלחמה צריכה להיות חזקה, והחזרתם הביתה צריכה להיות חלק מהיעדים".
אור בתוך החושך// "האחדות. לא כקלישאה, ראיתי את זה מול העיניים. ישבתי שם ימים שלמים, מתנחלת מהבקעה עם שמוצניק. ניהלנו שיחות עמוקות. למרות שהדעות שלנו שונות לחלוטין הצלחנו לנהל שיחה מכבדת ולא מתלהמת. הצלחנו לחיות ביחד, כי יש לנו מטרה אחת: להציל את עם ישראל. הבנו שאם זאת המטרה חייבים ללמוד להסתדר עם שאר הדברים. כמו קסם, פתאום כולם הצליחו להתעלות על עצמם וכל אחד נתן מעצמו למען המטרה הזאת. אם רק נוכל לשמר את זה גם אחרי המלחמה זה יהיה מדהים".
עם ישראל חי// "עם ישראל מדהים. בכל פעם אני מודה לקב"ה על כך שהוא בחר אותי מכל העמים וברא אותי יהודייה בעם ישראל. זכיתי בגדול. אנחנו מצליחים לעשות דברים שאף עם לא מצליח לעשות. תמיד אפשר לקטר, אבל אני אוהבת את העם שלנו ומרגישה שאעשה למענוכל מה שאוכל".
לתגובות: yosefpr@gmail.com