משפחה לוחמת

כשנשמעה הדפיקה הנוראה על דלת ביתה של משפחת לובר בבית אל, נרעד האב חגי ושאל בחשש גדול במי מארבעת בניו שנלחמו באותה העת בעזה מדובר. "כשבאו להודיע על נפילתו של יהונתן, מיד שאלתי: מי מהארבעה? הם קצת התבלבלו. הם לא ציפו לשאלה כזאת. ואז הם הסתכלו עלינו ואמרו: יהונתן. והשמיים נפלו", מספר לובר. בנו יהונתן, בן 24 בנופלו, תושב יצהר, הותיר אחריו אישה בהיריון ובן פעוט.

אתם תילחמו, אנחנו נדאג

"זה כאב איום שמפלח את הלב, זה משהו בלתי נתפס. הרגשה כאילו מישהו קרע בך משהו. מיד התחלנו להתעסק בלהביא את הילדים הביתה. יש לנו בת בשירות לאומי בארצות הברית והיינו צריכים לדאוג שהיא תגיע בזמן. היו לנו שלושה בנים בעזה שהצבא דאג להוציא משם. אי אפשר להבין את עומק הכאב", שב ואומר לובר, מחזאי ומייסד תיאטרון אספקלריא, ומיד מבקש לציין: "מדובר בכאב בלתי נתפס, לצד ההכרה שזה מה שיהונתן היה צריך לעשות ומה שהבנים שלנו צריכים לעשות. אנחנו נמצאים בתקופה שבה הצד הכללי־לאומי־יהודי שיש בכל אדם גובר על הצד הפרטי של משפחה, בית, זוגיות וכדאיות של חיים לעומת מוות ונטייה טבעית לא להסתכן. לפני נפילתו של יהונתן שאלה אותי בת משפחה איך אני מצליח לישון בלילה כשיש לי ארבעה ילדים בעזה. עניתי לה שלא הייתי מצליח לישון בלילה אם הילדים שלי לא היו שם", הוא אומר בהדגשה. "בשעה שיש אנשים שמבקשים לרצוח, לפגוע, לאנוס בני משפחה שלך, שלך לא רק במובן הפרטי אלא גם במובן הלאומי, אז אדם שפוי שעומד מול דבר נורא כזה ולא קופץ מיד להגן - אילו חיים יהיו לו אחר כך? ואילו חיים קדמו לרגע הזה? ובאמת כל הבנים שלי היו מאוחדים בהחלטה שאחרי השבעה הם חוזרים לצבא להילחם".

כבר בשבעה הם דיברו על חזרה לעזה?

"היה ברור להם שהם חוזרים והיה ברור שאנחנו כהורים כואבים ודואגים. אחד הבנים שלי ניסח את זה יפה מאוד בלוויה כשהוא פנה לתחיה אשתי ואמר: אמא, את יודעת שאנחנו נחזור. אנחנו עכשיו יותר אנשים כלליים ופחות אנשים פרטיים. כשחברים ביקשו במהלך השבעה להגיע אלינו לנחם, אנחנו עודדנו אותם להישאר שם ולהילחם. אמרנו להם שהידיעה שהם ממשיכים להילחם מנחמת אותנו, לא כנקמה פרטית על יהונתן אלא באמת כי זה הדבר שנכון לעשות, להילחם ברוע".

לובר רואה במלחמתה הצודקת של ישראל פעולה שהיא חיונית לא רק למענה, אלא למען האנושות כולה: "זו מלחמה שהיא לא רק הגנה עלינו כדי להבטיח שזה לא יקרה שוב אלא כדי להכרית את הרוע הזה, רוע שהוא כתם וחרפה על העולם. זו הכרה שאם יש רשע כזה בעולם, זה כתם על האנושות כולה ואת הכתם הזה צריך לנקות. הילדים שלי, בתוך שאר חיילי ישראל, הלכו לנקות את הכתם האנושי הזה. זה כתם על המין האנושי כולו. ורק ברגע שהאנשים הרעים האלה ימצאו את מקומם מתחת לאדמה לעד, זה יהיה תיקון גדול לעולם והסרת החרפה".

כשהבנים הודיעו שהם מתכוונים לחזור לעזה, איך הגבתם?

"אין שום ספק שזה קשה לנו יום יום, דקה דקה. שניים מהבנים שלנו שוחררו בינתיים במסגרת דילול המילואים וכרגע יש לנו בן אחד בעזה והדאגה לו היא מטריפה. זה חשש מכל דבר שרק נשמע אולי כמו דפיקה בדלת. ואין לזה שום קשר לעובדה שאני חושב שהוא צודק מבחינה ערכית", הוא מבהיר. "ממש כמו הצום ביום הכיפורים. אנחנו משוכנעים שזה הדבר הנכון לעשות אבל סובלים מרעב. אנחנו לא נהנים להיות רעבים, אבל עדיין בטוחים בכך שעלינו לצום. כשהבן שלי בעזה אני לא שלו ורגוע, זה קשה לי עד אימה, ויחד עם זאת אנחנו יודעים שזה הדבר הנכון לעשות", הוא שב ומציין. "היה לנו קשה גם לפני שיהונתן נפל. חודשיים וחצי עד שהוא נפל, ארבעת הבנים שלנו לחמו בעזה וזה היה פחד נורא, ולמרות זאת לרגע לא אמרנו להם: אולי תחזרו, אולי תשתמטו, אולי תגידו שיש לכם נשים ותכניסו רק סדירים. לא אמרנו כך כי זו המשימה. זה מעשה נכון ברמה של קדוש. זה נכון ברמה של צדק ומוסר. ועדיין רגשות הם רגשות וטוב שכך. אוי ואבוי אם לא היה לי קשה כשהילדים שלי לוחמים בעזה. אבוי לי כאדם, כאבא וכיצור אנושי. לא יכול להיות שלא יהיה לי קשה בסיטואציה הזאת. וגם אם הבן שלי עשה את המעשה הנכון והיה גיבור, הכאב על נפילתו הוא כאב גדול".

ואכן, בנו אלעד חזר לעזה מיד עם תום השבעה. מעמד הפרידה ממנו היה להוריו רגע טעון ומרטיט במיוחד: "אמרנו לו: אלעד, אנחנו גאים בך. תילחם ותשמור על עצמך. הוא אמר לנו: אמא ואבא, אני יודע שאתם דואגים לי. זה כואב לי שאתם דואגים ואני מבין את המצב שלכם, אבל זאת המשימה עכשיו. העובדה שאחי יהונתן הקריב את חייו במלחמה לא אומרת שאני לא צריך להמשיך להילחם. אנחנו הבנו את דבריו וכאב לנו כאב תופת. אנחנו דואגים לו דאגה בלתי נתפסת ועדיין אמרנו לו: לך ותשמיד את האויב. זאת המשימה היום. זה לא הזמן לשבת בבית ולהגיד אני את נפשי הצלתי. ועדיין, אנחנו דואגים ופוחדים ואם זה יקרה לנו שוב, חלילה וחס, אני לא יודע אם נעמוד בזה. בעזרת ה' זה לא יקרה לאף אחד", מייחל לובר.

נלחם בלי נשק

גם אלישבע פדרמן, בת 51 מחברון, נחושה שזו המשימה העכשווית של דור הבנים. פדרמן נשואה לנועם ולהם עשרה ילדים, ארבע בנות ושישה בנים, חמישה מתוכם מגויסים למאמץ המלחמתי. החתן אף הוא מגויס.

בשמחת תורה בנה אלקנא בן ה־25, בעל חברת אבטחה, אבטח את המסיבה ברעים. בבוקר החג, כשהחלו להגיע השמועות על אירוע ביטחוני חמור בגבול הדרום, פדרמן עדיין לא שיערה כי בנה נוכח באזור. "הוא כל הזמן מאבטח ולא תמיד אני מעודכנת איפה בדיוק. האווירה אצלנו הייתה קשה, אבל לא חשבתי שמישהו מהילדים הפרטיים שלי נמצא באירוע הזה". תוך כדי התארגנות לסעודת החג צלצל הטלפון. על הקו הייתה הבת שהודיעה להוריה: אלקנא נמצא באירוע ברעים ונפצע מירי מחבלים. "הבן שלי, שהיה באותו זמן בסרילנקה, עודכן מחברים של אלקנא שהיו במסיבה והודיע לה. אז פתחתי את הווטסאפ וראיתי שזה אירוע הרבה יותר גדול ממה שחשבתי".

נכנסת לפאניקה בשלב הזה?

"לא. אני לא טיפוס של פאניקה והחיים בחברון הרגילו אותי לצערי להתמודד עם מקרים קשים. פשוט התיישבתי עם הטלפון והתחלתי לנסות לאתר אותו בבתי החולים. אני גם חובשת במד"א אז ניסיתי לאתר אותו באמצעות כל מיני פרמדיקים שניסו לעזור לי. כל התשובות שקיבלתי היו שהוא לא נמצא ולא נמצא. זה כבר התחיל להלחיץ", היא משתפת. "התחילו להגיע שמועות על חטופים ועל נרצחים וזה היה לא פשוט, אבל הרגשתי שהוא יהיה בסדר. בסביבות ארבע וחצי אלקנא פתאום התקשר אלינו ואמר שהוא פצוע. הוא סיפר שהיה אירוע קשה מאוד וירו עליהם מכל כיוון ושהוא חטף כדור. לאט לאט נפלו אצלי האסימונים שזה אירוע חמור שמעולם לא ראינו כמותו".

בבית החולים שיתף אלקנא את אמו בשעות ממושכות של אימה בקרב פנים אל פנים מול מחבלים עם ארסנל גדול של תחמושת ורצח בעיניים. "אלקנא היה בלי נשק. רק למשטרה מותר היה לשאת נשק במסיבה. הוא תיאר איך תוך כדי הירי של המחבלים הגיע לשם טנק, וכשאלקנא ראה שהחייל הרוג הוא לקח ממנו את הנשק כדי להגן על מי שמסביב. בהתחלה הוא חשב שמדובר רק בטנדר אחד של מחבלים, עד שהוא חטף מכת אש והבין שהם מוקפים מכל עבר", היא מספרת. "הוא סיפר על איתן מור ואליקים ליבמן, החברים שלו מקריית ארבע, שעבדו איתו באבטחה ונעלמו. הוא אמר שהוא עשה מה שהיה יכול כדי להציל אנשים והצליח לחסל כמה מחבלים. באיזשהו שלב הוא חטף כדור והצליח להסתתר בשיח עד החילוץ. את הדימום שהיה לו הוא ניסה לעצור איכשהו עם לחיצה של היד. בכל האירוע הוא היה עם תושייה גדולה", היא מציינת בהערכה. "מבחינת הפצע מהירי היה נס גדול. הכדור לא פגע בעצם ובשום איבר חיוני. מאז הוא עבר שני ניתוחים כדי לסגור את הפצע. הוא תיאר גשם של כדורים ששרקו סביבו ואמר שהוא לא מבין איך חטף רק כדור אחד. היה לו נס גדול".

סביבו אנשים נרצחו, הוא נפצע וראה מראות קשים מאוד. זו חוויה קשה, הוא סובל מטראומה?

"כשהגענו באותו יום לבית החולים בסורוקה התחלנו להבין את גודל הקטסטרופה של מה שהיה שם. התברר שחברים שלו נרצחו לנגד עיניו. אליקים ואיתן שהיו מאבטחים ונחטפו לעזה הם חברים טובים של שלם, הבן שאחריו. שמחתי שאלקנא דיבר ושיתף. עשיתי לא מעט השתלמויות בנושא טראומה ואני מתנדבת בקהילה בכל מיני תחומים של צח"י, וידעתי שטוב שהוא מדבר ומבטא כדי להצליח לעבד את החוויה ולהשלים לעצמו את הסיפור. אמרתי לו שוב ושוב: עשית מה שיכולת, עשית מעל ומעבר. הדגשתי לו שאני גאה בו על איך שהוא פעל שם בתושייה. גם בבית החולים שלחו מיד איש מקצוע שידבר איתו, והנובה לקחו אותו לכמה מפגשי תמיכה. לכן אני חושבת שהטראומה היא לא גדולה".

מנובה לעזה

למרות החוויה הקשה שחווה בשבעה באוקטובר, ואולי דווקא בגללה, הבן אלקנא היה נחוש לחזור לעצמו ולהיכנס להילחם בעזה. "הוא עשה הכול כדי להחלים מהר ולחזור לכושר. הוא אמר לנו: אני רוצה להיכנס לעזה. אני הולך להחזיר את איתן ואליקים. והוא עבד באמת קשה, הכול כדי לחזור. הצבא לא גייס אותו כל כך בקלות, אבל בסוף הם ראו שהוא נחוש אז לקחו אותו חזרה. הוא התחיל את המילואים באיו"ש, אבל לא הרפה והמשיך להתעקש ובסוף משכו אותו לעזה".

כשהוא הודיע לכם שהוא רוצה להיכנס לעזה, מה אמרתם לו?

"אמרנו לו: מצוין, לך לעזה ותביא את החברים שלך. תעשה את מה שצריך לעשות. הילדים שלנו התגייסו לצה"ל כדי שביום פקודה הם יהיו שם. צה"ל זה לא תחביב או פעילות חברתית. צה"ל נועד כדי להגן על עם ישראל ועל ארץ ישראל".

אבל הבן שלך כבר כמעט נהרג. כאמא לא רצית לומר לו: אתה נשאר?

"לא. ממש לא. שום חייל אחר לא שווה פחות מהבן שלי או יותר ממנו. אני מאוד גאה בבנים שלי. בן אחר שלי היה בסרילנקה באותה שבת ובן אחר היה בספרד, ואיך שהם שמעו מה שקורה כאן הם עלו על המטוס הראשון והתגייסו עוד לפני שהגיע אליהם צו 8. כל החמישה התייצבו. היה ברור להם שבדיוק בשביל זה הם בצבא", אומרת פדרמן.

היא משתפת כי מדובר בדילמה שפיעמה בה כאמא, עוד כשילדיה היו קטנים. "כששלהבת פס התינוקת נרצחה לי מול העיניים בחברון, אני עמדתי שם ודיברתי עם אבא שלה איציק. הייתי עם תינוק קטן על הידיים והצלף במקרה בחר אותם ולא אותי. שלם היה תינוק בן עשרה חודשים בידיים שלי והתמודדתי כבר אז עם השאלה: איך מחר אני שולחת את הילדים שלי לגן? איך אני ממשיכה לגור בחברון? אבל הבנתי כבר אז שאם אנחנו קמים והולכים, אנחנו מאבדים את חברון. ואם אנחנו מאבדים את חברון, אנחנו מאבדים את ארץ ישראל", היא מבהירה. "כבר אז הייתי צריכה לקבל החלטה שאני נלחמת על הבית, וזה שהיום יהודים יכולים להגיע לחברון ולהתפלל במערת המכפלה וזה שצה"ל חזר וכבש את שכונת אבו־סנינה - זה רק בגלל שנשארנו שם, התעקשנו ונלחמנו על הבית. וזה בדיוק מה שהילדים שלנו עושים היום", היא מתמצתת את התורה כולה. "אין לי שום היסוס. זה מה שצריך לעשות. מדובר בצו השעה".

אין לך פחדים?

"ברור שיש. גם כשהם היו קטנים היו לי פחדים. אני בן אדם. אני אמא. אני לא רוצה שיקרה לילדים שלי חלילה שום דבר רע. אני מתפללת עליהם, יורדת למערת המכפלה להתפלל, אני מדליקה נרות, נותנת צדקה ועושה מעשים טובים והכול לזכותם ולהגנה עליהם. אני יודעת שזה לא מבטיח לי שום דבר, אבל אני עושה מה שאני יכולה. זה הדבר הנכון לעשות ואין לנו ברירה אחרת. אחרת לא נוכל להתקיים פה", היא מחדדת. "זה שאין לנו כאן שואה, זה בגלל שיש לנו צבא חזק בזכות הילדים האמיצים והגיבורים שלנו. זה לא קל, אני לא אומר אחרת", היא מהנהנת בראשה. "יש ימים יותר קשים, יש ימים פחות קשים, אבל אני כל הזמן מתקשרת לעודד ולחזק אותם. אני אומרת להם: שאו ברכה. אתם עושים את הדבר הנכון למען עם ישראל. העתיד שלנו בידיים שלכם. העתיד של הנכדים והנינים שלנו מובטח רק אם אתם תנצחו במלחמה הזאת. אתם פועלים בשביל הדורות הבאים".

את מדברת על אידאולוגיה מאוד גבוהה, שהיא באמת ליבת החיים שלנו בארץ הזאת. אבל אז את מקבלת טלפון ומודיעים לך שהבן השני שלך, עילי, נפצע בעזה והוא בדרך לבית החולים. מה מרגישים?

"לפני שבועיים התקשרו אליי שעה לפני שבת והודיעו שעילי נפצע בקרב בעזה". עילי בן ה־21 נפצע בהיתקלות עם מחבלים כשטיל שנורה לעבר ה־D9שבו נסע התפוצץ בעוצמה. "הוא נפצע, אבל גם עילי הודיע לנו שאיך שהוא מחלים הוא חוזר לעזה", פדרמן מציינת גאה. "היום הוא ברוך ה' מתאושש מהפציעה. הוא מפעיל D9 מוכשר. הוא מאוד מקצועי וממש רבו עליו בין הגזרות השונות. עילי סיפר שבמסגרת התפקיד שלו הוא אמור להגיע ראשון עם הכלי ולפלס את הדרך לכוחות, לנטרל מטענים ולהוריד מבנים כשצריך. באותו יום הוא נכנס לאזור אחרי ארטילריה כבדה של חיל האוויר. עילי הגדיל ראש ונכנס עמוק יותר ופתאום יצא מאיזה פיר מחבל. הוא ראה מטווח אפס איך הוא נעמד ויורה לעברו. הסבירו לי שבגלל שהמחבל היה כל כך קרוב ל־D9 הטיל לא הספיק לקבל תנופה, ולכן זה נגמר כמו שזה נגמר ולא יותר גרוע. היה נס מאוד גדול".

אבל גם אחרי שנפצע, עילי לא איבד את העשתונות. עם הכף של הכלי הוא הפיל על המחבל עץ בעוצמה רבה. רק אז נסע אחורנית בהילוך אחורי והגיע אל הכוחות לפינוי וטיפול רפואי. "בדיעבד התברר שבמנהרה שממנה יצא המחבל חיכה כוח גדול של מחבלים שתכנן לתת מכה קשה לחיילים שייכנסו. בזכות עילי זה לא קרה".

מה זה עושה לך כאמא כשאת שומעת על כך?

"וואו, אני מתפעלת ממנו. איזה גבר גידלתי. כמה כוחות. איזו עוצמה. אילו תעצומות נפש יש לבנים שלי. גם אלקנא. בזמן אמת הם לא איבדו את העשתונות וידעו איך לתפעל את האירוע בגבורה. הקב"ה עזר להם אבל יש להם תושייה. אילו גיבורים", היא אומרת נרגשת. "כשהם היו קטנים, הילדים שלי לא היו תלמידים למופת בבית הספר. הייתי מקבלת לא מעט טלפונים ומורים היו מתלוננים עליהם ואני הייתי אומרת: איזה דור אתם. ותראי איזה דור מדהים צמח כאן, דור של גיבורים. אני כל כך גאה בהם. אני אומרת להם: זאת לא קלישאה - העתיד של כולנו נמצא בידיים שלכם. אתם תותחים אחד אחד".

את לא חוששת שאולי המחיר שהדור הזה משלם, ובתוכו גם הילדים שלך, יהיה לשווא? שבסוף המלחמה תסתיים בעקבות לחצים בין־לאומיים?

"אני לא אגיד שחששות כאלה לא מנסים להתגנב לליבי, כי לצערי הרב אין לי אמון בהנהגה. אבל יש לי אמון גדול מאוד בבורא עולם שהוציא אותנו ממצבים קשים ומסובכים לאורך ההיסטוריה ויש לי אמון גדול מאוד בחיילים. לי יש שם חמישה. הדור הזה הוא דור משובח. הם יודעים בדיוק למה הם פה ולמען מה הם נלחמים, ובלעדיהם לא נוכל להתקיים. אנחנו ננצח בזכותם ובזכות בורא עולם שיעזור להם, כי כשהקב"ה רואה עוצמה ונחישות כזאת - הוא עוזר".

איך הילדים שלך, שגדלו עם יחס לא קל של רשויות המדינה כלפי אביהם נועם פדרמן, מגויסים כעת באופן טוטאלי למענה?

"עברנו לאורך השנים שלושה מעצרים מינהליים של נועם, והגרוע מכול הוא שהרסו לנו את הבית. זה היה לנו מאוד קשה ואני אמרתי להם: איך תלכו לצבא אחרי מה שעשו לנו? והילדים אמרו כבר אז: אמא, אנחנו הולכים לצבא כי אנחנו חיים במדינה שערבים רוצים לחסל אותנו, וביום פקודה נצטרך להילחם. בסוף, זה בעצם אותו דבר. אתה בשליחות למען עם ישראל. פעם השליחות היא להתיישב בארץ, להתיישב בחברון ובמקומות נוספים, ופעם זה לצאת ולהילחם ממש על הארץ למען קיום המדינה. והכול בא מאותו מקור של אהבת העם, התורה והארץ", היא מסכמת.

חיה מד"ש לד"ש

לאביבה חלבי מבית שמש יש ארבעה בני משפחה מגויסים וחמישי בדרך. שלושה בנים שלה - ינון, שלמה ומתן־חיים, משרתים בתוככי עזה, בעלה רונן בכיתת כוננות, ובתה מוריה עומדת להתגייס בשבוע הבא כמש"קית נפגעים.

"זה לא קל. זו דאגה כל הזמן. אני הולכת לישון מאוחר וקמה מוקדם. בשבוע שעבר התעוררתי בחמש בבוקר. פתאום אני מקבלת הודעה ממתן־חיים: יצאנו, אני בארץ. חבר אמר לו: תתקשר לאמא, אבל הוא פחד להעיר אותי. הוא לא מבין שאני ערה חצי מהזמן".

אביבה מתמודדת עם רגעי חרדה משתנים. בשבוע שעבר, כשהחלו לרוץ ברשתות שמועות על אסון שהתרחש לחיילינו בעזה, אביבה לא ידעה מנוח. הדאגה לילדיה הייתה רבה. "הגיעו שמועות על אירוע רב נפגעים. הייתי בחרדה מאוד גדולה, לא ידעתי מה לחשוב. הדבר היחיד שיכולתי לעשות זה להתפלל ולקוות לטוב".

לא עבר לך בראש לומר להם: מצטערת, אבל זה יותר מדי בשבילי שלושה ילדים בעזה?

"ממש לא. הם יודעים בדיוק למען מה הם נלחמים. הבן הגדול שלי הודיע שאם ישחררו אותו, הוא יחפש איפה להמשיך לשרת. מבחינתם יש כאן משהו שהוא מאוד משמעותי וגדול. הרבה מהחברים שלהם נהרגו או בלחימה או בנובה. בשבט של הבן שלי שלמה בבני עקיבא יש הרוג, שני פצועים ואלמנת צה"ל. וזה רק משבט אחד. זה ממש בוער בהם. הם מבינים שזו מלחמה על הבית".

וכשקשה לך מה את עושה?

"אני מסתכלת על ד"ר חנה קטן, שיש לה שבעה מגויסים במשפחה. כשדיברנו על זה במשפחה, סיפרו לי שבמלחמת ששת הימים במשפחה של חמי היו ארבעה אחים בחזית. חמי שלמה חלבי עלה לארץ ברגל מסוריה, וההבנה שמדינת ישראל היא הבית של העם היהודי מאוד טבועה אצלנו במשפחה. ההבנה שאנחנו צריכים להילחם על הבית היא מאוד עוצמתית אצלנו. ההבנה שזה מה ששומר על הקיום שלנו פה. והילדים שלי לא רק מבינים את זה אלא גם חיים את זה. אנחנו לא יכולים להגיד שמישהו אחר יעשה את העבודה, כל אחד צריך לעשות את החלק שלו. יש לנו שבעה ילדים, כך שגם לבעלי לכאורה היה פטור ממילואים, אבל הוא המשיך להתנדב ועכשיו הוא בכיתת כוננות. לכל אחד יש את החלק שהוא יכול לתת מעצמו למען המדינה. אנחנו לא מסתכלים מה האחרים עושים או לא", היא מדגישה. "מהשבעה באוקטובר ועד עכשיו ראינו את ינון פעם אחת לאפטר קצר של 36 שעות, ואתמול הוא יצא לכמה שעות לתקן נמר ונסענו מהר לשטח כדי לראות אותו. זה היה כל כך מרגש. אני חיה מלקבל מהם אות חיים. יום אחד התקשר אליי חייל ושאל: את אמא של חלבי? יש לי פתק קטן שינון שלח לך עם אחד הרכבים. מזה אני נושמת. כשאני מקבלת איזה ד"ש קצר מהם או סרטון נכנס לי קצת אוויר לריאות".

את הכוחות, היא מספרת, היא שואבת בעיקר מהאמונה בצדקת הדרך: "כשקשה לי אני מתחזקת מתפילות לבורא ומתקווה והבנה שאין לנו ברירה אחרת. הבנים שלי יחד עם כל חיילי צה"ל כותבים היום פרק בתולדות עם ישראל".

***