הטלפון צלצל בשעה אחת עשרה בבוקר ועל הצג הופיעה שמה של העורכת. כמובן שמיד עניתי תוך שאני מדבר בסולם גבוה מהרגיל כדי להסוות את העובדה שממש עד אותו הרגע ישנתי שנת בוקר אימתנית.
"בוקר טוב, גברת עורכת", עניתי בעליצות.
"מה קרה, נשמת בלון הליום?" היא נלחצה.
"לא לא, זה הפיצ' הרגיל שלי שאיתו אני מדבר תמיד", התגוננתי, "איך אני יכול לעזור?"
"אנחנו רוצים לשלוח אותך לסקר את המשפט שמתנהל נגד מדינת ישראל בהאג", היא ביקשה, "חשבנו שאין מתאים ממך".
"אני מבין שידידיה סירב", עניתי.
"גם דביר שרייבר", היא עדכנה.
לא נתתי לעלבונות הצורבים האלה לעצור בעדי ומיד התגייסתי למשימה. הרי גם לקוראי בשבע מגיע לדעת מה באמת קורה בהאג ואת מי בעולם אנחנו אמורים לשנוא וכמה.
ראשית, כמו כל כתב חוץ רציני, עשיתי תחקיר.
חיפשתי בוויקיפדיה את הערך של העיר האג, ומה אתם יודעים, האג היא עיר בדרום הולנד ולא כמו שחשבתי בהתחלה "עיר איפשהו בעולם, כנראה אירופה". כבר החכמנו.
שיטוט מעמיק יותר בוויקיפדיה לימד אותי שלהאג יש ארבע ערים תאומות בכל העולם כולו. הראשונה היא ורשה שבפולין, בחירה אפרורית במיוחד שלא מותירה לי אלא לקוות שלא מדובר בתאומות זהות. אחת משלוש הערים התאומות האחרות היא, תאמינו או לא, עיר ישראלית - נצרת. גם זו לא בחירה מעודדת במיוחד (אגב, בדקתי והערים התאומות של האג לא יודעות זו על קיומה של זו, כך שאם ורשה שואלת, אתם לא מכירים עוד תאומות של האג. אל תעשו לי פדיחות).
על כל פנים, חמוש בכל הידע המרשים הזה שמתי פעמיי להאג, שכמו כל עיר הולנדית יש בה מים אבל גם נחשים ועקרבים, להלן שופטי בית הדין הבין־לאומי.
עת נחַתי בשדה התעופה, אסף אותי במונית בחור מקומי בשם נילס. נילס בחור מעניין. בצעירותו היה מתעלל באווזים עד ששדון מסתורי הטיל עליו כישוף וכיווץ אותו לתקופה של חודשיים בכל שנה.
"אני בכלל שוודי", התעקש אדון הולגרסון, "אתה מבלבל ביני ובין העם ההולנדי".
"מה לי אקה מה לי התם", עניתי לו בשנינות שתשמח מעטים מאוד מכם והמשכתי בדרכי לבית המשפט.
בשלב הזה הבנתי שמה שעם ישראל צריך ממני זה לא לסקר את המשפט, הרי לסקר כל אחד יכול - עובדה ששלחו אותי. השליחות האמיתית היא לנסות לעשות נפשות לעם ישראל ולהטות את לב השופטים הערל לטובתנו.
ראשית ניגשתי לנשיאת בית הדין, השופטת האמריקנית ג'ואן דונהיו, שחבשה פאה לבנה, מה שמיד עודד אותי - מדובר באחת משלנו. אומנם היה עדיף כיסוי ראש מלא, אבל בואו לא נהיה דוסים עכשיו, מה שטוב ללשם מספיק טוב גם להאג.
"לפי חלק גדול מהשיטות הפאה הזאת בעייתית, אבל אני מוכן להחליק לך את זה אם תפסקי בעדנו במשפט הנורא הזה", יריתי כמו מלוע של תותח.
ייתכן שהרמיזה שלי הלכה לאיבוד בתרגום לאנגלית, כי עשה רושם שהגברת לא יורדת לסוף דעתי.
"הפאה הלבנה זו מסורת", היא הסבירה לי.
"מסוררררררררת!!!!!! מסורת!" מיד פצחתי בלחן הידוע מטוביה החולב תוך שאני מנופף בידי, משל הייתי נתן דטנר אחרי הופעה אחת יותר מדי. השופטת האמריקנית התרחקה ממני כמו חווה, בתו של טוביה החולב, שהתחתנה עם גוי אוקראיני וחתכה מהמשפחה לצמיתות (חלק נכבד מהרפרנסים בטור הזה מגיעים מכתביו של שלום עליכם שהיארצייט שלו, מה הסיכוי, חל בדיוק היום בעוד חודש וחצי).
בכל אופן, לא נתתי לחוויה הזאת לרפות את ידיי וניגשתי אחר כבוד לשופט הסלובקי פטר טומקה כדי להבין על מה בדיוק אנחנו עומדים למשפט.
"רצח עם", הוא ענה לי בתמציתיות הסלובקית האופיינית כל כך.
"אבל הפלשתינים הם לא עם בכלל", הכרזתי מיד, "הרי זו המצאה של העמים הערבים כדי להשתלט על ארץ ישראל באמצעים דיפלומטיים. וממילא (עשיתי את תנועת האגודל המתבקשת) אם הפלשתינים לא עם, הרי שאי אפשר לבצע בהם רצח עם! קושיה עליך אדון טומקה!"
"הפלשתינים הם עם בדיוק כמו העם הסלובקי", הוא התעקש.
"אין הכי נמי!" התלהבתי, "גם אתם לא באמת עם. אתה חושב שאני לא זוכר שעד לפני עשר דקות אתם בכלל הייתם חלק מצ'כוסלובקיה? העם הסלובקי זו המצאה! אתם לא עם בכלל, ולכן אם הצ'כים יטבחו בכם הרי שזה לא נוגד את אמנת ז'נבה! ממה נפשך!"
הסללום המשפטי הזה פעל את פעולתו על הסלובקי המסכן שהלך לחפש מילון ארמי-עברי.
בשלב הזה זיהיתי בפינת האולם שופט נוסף שנדמה היה כקול צף שניתן לשכנע. "שמע לי", פניתי אליו בהכי משכנע שלי, "ישראל לא מבצעת רצח עם בפלשתינים. אם כבר זה החמאס שממיט על הפלשתינים אסון. אתה חייב לשקול היטב את החלטתך".
"אני אהרן ברק", הוא ענה בקרירות.
מאוד לא נעים.
"מחילה, לא זיהיתי בגלל הפאה הלבנה", ניסיתי לצאת מזה.
"אני בלי פאה", הוא ענה.
"נדמה לי שהשופט הג'מייקני קורא לי אליו, סליחה", ברחתי ונעמדתי ליד השופט הג'מייקני.
"מאוד אוהבים את ג'מייקה אצלנו, שתדע לך", קרצתי.
"נהדר. אני השופט הסומלי", הוא ענה.
"סומלי הכא, סומלי התם", מלמלתי וברחתי חזרה לשדה התעופה מתוך הבנה שאני את הנזק שלי כבר עשיתי.
"תאמין לי נילס", אמרתי לנהג המונית בדרך לשדה התעופה, "לא טוב עשו אבותיך שקבעו את משכנם במדינה הזאת".
"שוב, אני דמות שוודית", הוא התעקש, "אתה פשוט לא מכיר שום דבר על הולנד".
תאמינו לי, לא פלא שהשדון כיווץ אותו, מדובר באיש מאוד לא נעים.
"נו, איך היה?" שאלה העורכת כשחזרתי.
"העלבתי את כבוד השופט ברק, יצרתי תקרית דיפלומטית ונתפסתי משום מה לקטעים מיצירותיו של שלום עליכם", עדכנתי אותה, "אבל הכול בסדר, להיות אני זו לא בושה".
"חד־משמעית", ענתה העורכת, "אבל זה גם לא כבוד כזה גדול".
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***