האגיגים על צביעות

רצח עם. רצח אופי.

מי שהזדהה עם "אלימות המתנחלים" ולא מחה ולא צייץ כי היה בטוח שזה באמת ככה, כמו שמספרים לו, קיבל בהאג את "אלימות הציונים". זו הפעם הראשונה שכל אזרחי מדינת ישראל חווים את מה שמתיישבי יהודה ושומרון מרגישים כבר שנים ביחס להאשמות מופרכות כלפי ציבור המתנחלים כולו. במשך 18 שנים מחיי הבוגרים גרתי בעבר המזרחי של מה שמכונה הקו הירוק, הייתי חלק מהוויית החיים של "המתנחלים", ותמיד השתוממתי מהפער בין מה שקורה ביישובים למה שמפורסם בתקשורת. אתה חי חיי יום יום שלווים וחפצי שלום וטוב, ומציירים אותך כאלים ועוקר מטעי זיתים של פלשתינים עשוקים. וכן, יכול להיות שבשולי־שולי־השוליים יש גם מי שעוקר מטע זיתים, כמעט תמיד כתגובה לפיגוע דמים. ואם תשאל ביישובים יגידו לך שהתגובה למעשי רצח צריכה לבוא מהממשלה ומהצבא, ואם תבדוק תראה שכמעט איש איננו נוטל את החוק לידיים, אבל בבית המשפט של העיתונות הישראלית וגם בזו של הדוד מאמריקה כבר הואשמו כל המתנחלים באלימות. מי שלא גר שם ולא יכול לבדוק מקרוב, מאמין בקלות. ככה זה נראה מרחוק. וקשה להעניק אחר כך סימפתיה למתנחלים, הם הרי הצד האלים.

וזה לא רק עניין של סימפתיה, כי מי שמוצג כאלים – המוות שלו נסלח. אני זוכר שכשעברנו מקריית שמונה לגור ביישוב פסגות הרגשתי ברגע את אובדן ההזדהות. זה היה מיד אחרי אחד המבצעים הגדולים בצפון, דין וחשבון או אולי ענבי זעם. איש לא נפגע בצד הישראלי באותו מבצע, אבל בכל חנות שנכנסנו אליה באזור המרכז העניקו לנו, תושבי הצפון, הנחה נדיבה. שבוע אחר כך נרצח יהודי ליד היישוב בית אל, קרוב לביתנו החדש. זה עבר ברפרוף במהדורת החדשות של הבוקר ואיש לא העלה על דעתו לתת למי מאיתנו הנחה. למה? מפני שבאיזשהו מקום נתפס שמי שבוחר לגור במקומות כאלה צריך לשלם את המחיר. ואם מדובר במתנחלים שהם גם אלימים, אז במידה רבה אפשר להבין את ההתקוממות של הצד השני. ואם הצד השני רוצח מתנחל זה מובן ונסלח, אולי קצת מוצדק.

בקרב תושבי היישובים יש שיח ער סביב השאלה מה היה קורה אילו גוש קטיף לא היה מפונה והטבח היה נעשה שם. האם עם ישראל היה מתאחד סביב צערם כפי שהתאחד סביב תושבי העוטף, או שהיו אומרים: משוגעים, בואו הביתה? שאלה. עדיף לא לענות.

ופתאום זה תפס את כל תושבי ישראל, וכעת כולנו באותה הסירה. אנחנו יודעים כמה אנחנו רחוקים מרצון להשמדת עם, ובוודאי לא עושים זאת בפועל. כולנו ראינו את תמונתו של רב סרן שאול גרינגליק הי"ד מוליך זקנה עזתית בכיסא גלגלים על מנת להרחיקה ממקום סכנה. אני אישית שמעתי על אירוע שבו חיילים טיפלו תוך כדי סיכון באזרחים עזתיים פצועים. אבל מי בעולם סופר את המציאות. פתאום כולנו "אלימות הצבא" וכולנו "רצח עם" ופתאום כולם יודעים שאנחנו מצטטים את "זכור את אשר עשה לך עמלק". ומתברר שהרבה יותר חמור לומר את הפסוק הזה מאשר לעשות בנו את מעשה עמלק. והם באמת מאמינים בזה כי ככה זה נראה מרחוק. ובא לך לצעוק שמישהו השתגע, אבל אם תצעק, השופטים האובייקטיביים מהאג יצביעו עליך ויגידו: "הנה, זה מה שאמרנו, הם גם צועקים כמו משוגעים".

וחשבנו שנקבל סימפתיה מכל העולם אחרי רצח העם שנעשה בנו, אבל גילינו את מה שהמתנחלים למדו כבר מזמן, שזה לא רק עניין של סימפתיה – שמי שמוצג כאלים וכובש, דמו מותר. איך אומרים בהאג? הטבח לא בא משום מקום. במילים אחרות, הוא קצת מוצדק. תשאלו את ארגוני הנשים.

כשנכנסו המחבלים לקיבוצי העוטף הם צעקו שהגיעו אל ההתנחלויות, וכשלקחו נשים בשבי הכריזו שהביאו מתנחלות. ובאמת כולנו מרגישים עכשיו בדיוק כמו המתנחלים, שלא משנה מה נעשה באמת, ולא משנה כמה נחתור לטוב ולשלום, יציגו אותנו כאלימים ורוצחי עם, וממש כמו המתנחלים נצטרך כולנו להלך על גשר צר מאוד, מצד אחד להמשיך להיות טובים ומוסריים - כי אנחנו לא מוסריים בשבילם, אנחנו מוסריים בשבילנו - ומצד שני לבנות חוסן נפשי בפני כל העלבונות. ויש לנו היסטוריה רבת שנים, לעם היהודי, עם קריקטורות שמבקשות לעשות אותנו ללעג. אבל צוחק מי שצוחק אחרון. אנחנו כאן בארץ הזאת, ועוד ישובו גם ימים של שמחה וצחוק.

משאיות של מוסר עקום

אבל אם כבר המוסריות שלנו לא עושה רושם על אף אחד, לפחות שתהיה מוסרית באמת. שמחה גולדין צועק כבר שנים שלא מוסרי לתת להם חשמל כשאזרח לוקה בנפשו מוחזק שם כבר תשע שנים, והוא לא היחיד, ואיתם גופות של חיילים. עכשיו לא רק שמחה צועק, זה צועק לשמיים. כשרואים טורי משאיות נכנסות בכל יום לעזה, ומנגד רואים את הרזון והשידפון של החטופים ופניהן המבועתות של החטופות, אי אפשר שלא להתקומם נגד המוסר העקום הזה.

אז בואו נתקומם. בשבוע שעבר כתבתי כאן על הקושי להפגין תחת סיסמאות שקוראות לכניעה תמורת החטופים, אבל ישנה התארגנות שנדמה לי שצריכה לחצות מגזרים משמאל ומימין: בימי ראשון וחמישי, ולא רק בהם, באות משפחות חטופים עם כל מי שאכפת לו לחסום את משאיות הסיוע לעזה. כשרואים בעיניים את המשאיות הרבות ומדמיינים מה יש בפנים ומשווים זאת לפיתה עבשה שזוכים לה החטופים, וגם זה רק לפעמים, חייבים להירתם.

ובט"ו בשבט הקרוב, יום חמישי, בשש וחצי בערב, יום הולדתה של כנסת ישראל, תתקיים צעדת המונים מגשר המיתרים בירושלים ועד לכנסת. פשוט תבואו. זו הדרך הכי מוסרית לחגוג את יום ההולדת.

תינוק שנשבה

רוב הניבים שלנו לא באמת עושים עלינו רושם. כבר התרגלנו לתרגם בתוכנו פנימה את כל הפתגמים. מי ששם מעותיו על קרן הצבי הוא מהמר או מסתכן כלכלית, אנחנו לא באמת מדמיינים את הסיטואציה הציורית הזאת של מטבע על חודה של קרן צבי שממילא ירוץ ויעיף אותה. כך גם באשר לרעם ביום בהיר ושאר הניבים.

מישהו שלח לי תמונה שצולמה בבני ברק: רכב עם השילוט הצהוב הידוע של "תינוק באוטו" ותחת זאת נכתב: "תינוק בעזה". בום. ופתאום חשבתי על המושג תינוק שנשבה, שתורגם אצלי סימולטנית למי שלא גדל בבית דתי, אבל לא – הייתה מציאות כזאת, שבו תינוקות יהודיים והם גדלו בלי לדעת כלום. ואוחזת בי חלחלה לחשוב שההיסטוריה חוזרת, שזה לא רק פתגם, זו המציאות. עכשיו תחשבו על הביטוי "לא תעמוד על דם רעך", תדמיינו אותו ממש, ובואו בט"ו בשבט לגשר המיתרים.

לתגובות: [email protected]

***