"אילו היה היום משאל עם בנוגע להסכם ז'נבה האם היית תומך או מתנגד?", כך נשאלו משתתפי סקר שערך מכון "חקר", שנועד לבחון את עמדותיו של הציבור הישראלי ביחס להסכם ג'נבה שמגבש השמאל הישראלי.
את ממצאי הסקר הביאה מרים חונן, ממכון "חקר", בראיון לגלי צה"ל. לדבריה, 39% מהנסקרים סירבו להביע דעתם, לאחר שהודו כי אין הם יודעים מה כתוב בהסכם זה. רק 60% מהנסקרים אמרו כי גיבשו דעה בנושא, ומתוכם 53% התנגדו להסכם ורק 47% תמכו בו.
לשאלה נוספת: "האם אתה מאמין שהסכם ז'נבה יהפוך בחודשים הקרובים במלואו או בחלקו למציאות במזה"ת?", רק 5% מ 60% שגיבשו את דעתם, השיבו בחיוב. 11% אמרו כי הם מאמינים באופן חלקי, אך 38% אמרו כי אינם מאמינים בכך. חונן ציינה כי 90% מהמתנגדים להסכם גם אינם מאמינים שיתממש.
בראיון הביע העיתונאי ארי שביט את הערכתו לאותם 39% מהישראלים המסרבים לקיים דיון ציבורי על הסכם שאין הם יודעים מה כתוב בו.
שביט הוסיף כי בעוד השמאל הישראלי ויתר בהסכם ויתור מלא על הר הבית, ערביי הרש"פ לא ויתרו על רצון השיבה, ומי שטוען כי הם ויתרו עליו מוליך שולל את הציבור הישראלי. לדבריו, בהסכם מופיע אזכור החלטה 194, העוסקת ברצון השיבה וגם החלטות ועידת הפסגה הערבית ממרץ 02', החמורות ביותר מבחינת ישראל.
עוד מציין שביט שמתווה קלינטון קבע במפורש כי לא יתאפשר "רצון השיבה" לישראל הקטנה, ואילו הסכם ג'נבה אינו אומר זאת. בכך ההסכם מרחיק לכת יותר ממתווה קלינטון, והוא צועד צעד משמעותי מעבר למה שנתפס בעיני רוב הישראלים כקו אדום, דברי שביט.
ח"כ אברהם בורג, מיוזמיו של ההסכם, טען: "הריבונות בהר הבית היא סמל ולא דבר ממומש. אני, כמאמין, לא צריך את הריבונות כדי להפנות את תפילתי לכיוון ההוא", אמר.
המסמך, לטענתו, "משפר" את מעמדה של ישראל בהר הבית, בהיותו כולל הכרה בקדושת המקום לעם היהודי יחד עם קיומה של ריבונות פלשתינית. "הפשרה הגדולה היא ריבונות שלהם בהר הבית, וריבונות שלנו בכותל וברובע היהודי", אומר בורג. לטענתו, רצון השיבה אינו מופיע בהסכם כי "לא הגענו למלכודת הניסוחים, והיא לא קיימת ברמה הפרקטית".
ההסכם, אומר ישראל הראל, מראשי מועצת יש"ע, ותושב היישוב עפרה, הוא ניפוח תקשורתי, בדומה לזה שעשתה התקשורת לצעדת ויקי כנפו, והוא גם תרגיל של הונאה עצמית. ערביי הרש"פ לעולם לא יוותרו על רצון השיבה, אומר הראל, ומציין כי הם אמרו לו זאת גם באופן אישי במהלך פגישות שקיים עם ערביי הרשות בתקופת כהונתו כיו"ר מועצת יש"ע. לדבריו, ערביי הרשות הודו אז כי הסכימו לחתום על הסכמי אוסלו בשל החשש מהתפתחותה של ההתיישבות היהודית. הם חששו כי אם ימתינו עוד שנה שנתיים זה יהיה מאוחר, אומר הראל.
"בורג, ביילין ומצנע עושים 'מה שבא להם', מוסיף הראל, אך לאמיתו של דבר מדובר בעוד בלון יחסי ציבור של הרש"פ, והוא נועד להציל את עורו של ערפאת".
אהרון מילר, מי שהיה יועצו של הנשיא האמריקני לשעבר ביל קלינטון, ושהשתתף במהלך הדיונים בקמפ דייוויד, אמר כי דרושה התבוננות במצב, התבוננות שהיא חסרת אשליות. לדבריו, האנשים המנהלים מו"מ הם חכמים ומתוחכמים, אך מאחר שהם האחראים לכישלון הסכמים קודמים הם צריכים להסביר מדוע דווקא הם ינהלו גם עתה את המו"מ ומדוע בעיתוי זה.
הרש"פ, אומר מילר, צריכה להבהיר מהן עמדותיה האמיתיות, וזאת לאחר שההסכמות שאליהן הגיעו בקמפ דייוויד, בהוראת ערפאת, לא יושמו. מילר מוסיף כי בניגוד להסכמי אוסלו, שנחתמו בידי מי שצריך ליישם הסכמים כאלו, ממשלת ישראל, בהסכם ג'נבה ממשלת ישראל אינה תומכת, והיא גם לא תקבל אותו.
הוא ציין כי להסכם אין סיכוי להתקבל משום שאינו זוכה לתמיכה ציבורית. השטח עוין, אומר מילר, ואם מתבוננים לאורך 30 השנים האחרונות, פריצות הדרך בוצעו תמיד בסיום מו"מ חשאי של מנהיגים, אך ללא גיבוי ציבורי.
הסכמי אוסלו כמוהם כהסכמים נוספים שנכשלו, וזאת מפני שכאשר ביקשו ליישמם גילו כי הציבור לא תמך בהם.
(ר,א)
את ממצאי הסקר הביאה מרים חונן, ממכון "חקר", בראיון לגלי צה"ל. לדבריה, 39% מהנסקרים סירבו להביע דעתם, לאחר שהודו כי אין הם יודעים מה כתוב בהסכם זה. רק 60% מהנסקרים אמרו כי גיבשו דעה בנושא, ומתוכם 53% התנגדו להסכם ורק 47% תמכו בו.
לשאלה נוספת: "האם אתה מאמין שהסכם ז'נבה יהפוך בחודשים הקרובים במלואו או בחלקו למציאות במזה"ת?", רק 5% מ 60% שגיבשו את דעתם, השיבו בחיוב. 11% אמרו כי הם מאמינים באופן חלקי, אך 38% אמרו כי אינם מאמינים בכך. חונן ציינה כי 90% מהמתנגדים להסכם גם אינם מאמינים שיתממש.
בראיון הביע העיתונאי ארי שביט את הערכתו לאותם 39% מהישראלים המסרבים לקיים דיון ציבורי על הסכם שאין הם יודעים מה כתוב בו.
שביט הוסיף כי בעוד השמאל הישראלי ויתר בהסכם ויתור מלא על הר הבית, ערביי הרש"פ לא ויתרו על רצון השיבה, ומי שטוען כי הם ויתרו עליו מוליך שולל את הציבור הישראלי. לדבריו, בהסכם מופיע אזכור החלטה 194, העוסקת ברצון השיבה וגם החלטות ועידת הפסגה הערבית ממרץ 02', החמורות ביותר מבחינת ישראל.
עוד מציין שביט שמתווה קלינטון קבע במפורש כי לא יתאפשר "רצון השיבה" לישראל הקטנה, ואילו הסכם ג'נבה אינו אומר זאת. בכך ההסכם מרחיק לכת יותר ממתווה קלינטון, והוא צועד צעד משמעותי מעבר למה שנתפס בעיני רוב הישראלים כקו אדום, דברי שביט.
ח"כ אברהם בורג, מיוזמיו של ההסכם, טען: "הריבונות בהר הבית היא סמל ולא דבר ממומש. אני, כמאמין, לא צריך את הריבונות כדי להפנות את תפילתי לכיוון ההוא", אמר.
המסמך, לטענתו, "משפר" את מעמדה של ישראל בהר הבית, בהיותו כולל הכרה בקדושת המקום לעם היהודי יחד עם קיומה של ריבונות פלשתינית. "הפשרה הגדולה היא ריבונות שלהם בהר הבית, וריבונות שלנו בכותל וברובע היהודי", אומר בורג. לטענתו, רצון השיבה אינו מופיע בהסכם כי "לא הגענו למלכודת הניסוחים, והיא לא קיימת ברמה הפרקטית".
ההסכם, אומר ישראל הראל, מראשי מועצת יש"ע, ותושב היישוב עפרה, הוא ניפוח תקשורתי, בדומה לזה שעשתה התקשורת לצעדת ויקי כנפו, והוא גם תרגיל של הונאה עצמית. ערביי הרש"פ לעולם לא יוותרו על רצון השיבה, אומר הראל, ומציין כי הם אמרו לו זאת גם באופן אישי במהלך פגישות שקיים עם ערביי הרשות בתקופת כהונתו כיו"ר מועצת יש"ע. לדבריו, ערביי הרשות הודו אז כי הסכימו לחתום על הסכמי אוסלו בשל החשש מהתפתחותה של ההתיישבות היהודית. הם חששו כי אם ימתינו עוד שנה שנתיים זה יהיה מאוחר, אומר הראל.
"בורג, ביילין ומצנע עושים 'מה שבא להם', מוסיף הראל, אך לאמיתו של דבר מדובר בעוד בלון יחסי ציבור של הרש"פ, והוא נועד להציל את עורו של ערפאת".
אהרון מילר, מי שהיה יועצו של הנשיא האמריקני לשעבר ביל קלינטון, ושהשתתף במהלך הדיונים בקמפ דייוויד, אמר כי דרושה התבוננות במצב, התבוננות שהיא חסרת אשליות. לדבריו, האנשים המנהלים מו"מ הם חכמים ומתוחכמים, אך מאחר שהם האחראים לכישלון הסכמים קודמים הם צריכים להסביר מדוע דווקא הם ינהלו גם עתה את המו"מ ומדוע בעיתוי זה.
הרש"פ, אומר מילר, צריכה להבהיר מהן עמדותיה האמיתיות, וזאת לאחר שההסכמות שאליהן הגיעו בקמפ דייוויד, בהוראת ערפאת, לא יושמו. מילר מוסיף כי בניגוד להסכמי אוסלו, שנחתמו בידי מי שצריך ליישם הסכמים כאלו, ממשלת ישראל, בהסכם ג'נבה ממשלת ישראל אינה תומכת, והיא גם לא תקבל אותו.
הוא ציין כי להסכם אין סיכוי להתקבל משום שאינו זוכה לתמיכה ציבורית. השטח עוין, אומר מילר, ואם מתבוננים לאורך 30 השנים האחרונות, פריצות הדרך בוצעו תמיד בסיום מו"מ חשאי של מנהיגים, אך ללא גיבוי ציבורי.
הסכמי אוסלו כמוהם כהסכמים נוספים שנכשלו, וזאת מפני שכאשר ביקשו ליישמם גילו כי הציבור לא תמך בהם.
(ר,א)