1.
לאחרונה מתרבים הדיבורים על הצורך לקיים דיון בקבינט ולהחליט מה יהיה בעזה אחרי המלחמה. טוענים שההחלטה איך תיראה עזה ביום שאחרי אמורה להשפיע על אופן ניהול המערכה כבר כעת. לכן, היעדר דיון והחלטה בסוגיית היום שאחרי פוגע למעשה ביכולת לנהל את המלחמה באופן מיטבי. ויש מי שמאשימים את נתניהו שהוא דוחה בכוונה את הדיון הזה, משום שהוא חושש שסמוטריץ' ובן־גביר ייטשו אותו ויפילו את ממשלתו אם התוכנית שתגובש ליום שאחרי לא תהיה מקובלת עליהם.
לפי אופציה אחרת, סבירה לא פחות, נתניהו לא מעוניין לעסוק פומבית בסוגיית היום שאחרי לא משום שתוכניותיו לא עולות בקנה אחד עם שותפיו מהימין, אלא משום שהן עומדות בסתירה לתוכניותיה של ארצות הברית. ממשל ביידן חותר בגלוי להשלטת הרשות הפלשתינית בעזה, תוך תשלום מס שפתיים לכך שזו תהיה רשות פלשתינית "מחודשת" - לא תומכת טרור ומחנכת לשנאה כמו זו הנוכחית - כאילו שקיימת אופציה ריאלית לכך. לאחר ששלטון הרשות הפלשתינית יחזור לעזה, ניתן יהיה לחתור ליעד הנכסף של ממשל ביידן – הקמת מדינה פלשתינית בעזה וביהודה ושומרון. נתניהו מתנגד למדינה פלשתינית ולהחזרת שלטון הרשות הפלשתינית לעזה, והוא מתחמק מדיון בסוגיית היום שאחרי, כדי לדחות ככל שניתן עימות גלוי עם ממשל ביידן, שישראל זקוקה לסיועו ולתמיכתו בעת ניהול המערכה.
2.
אפשרות נוספת היא שנתניהו רוצה להימנע מחילוקי דעות שעלולים לגרום לקרע עם שותפיו החדשים בממשלת החירום, גנץ ואיזנקוט. קשה לשער שישראל הייתה מצליחה להגיע לכל ההישגים שהושגו במלחמה עד כה ללא האחדות הזאת, ויהיה הרבה יותר קשה להמשיך ולהצליח במערכה אם היא תתפרק. מי שטובת המדינה ואזרחיה עומדת לנגד עיניו חייב לתמוך בהמשך קיום הממשלה הזאת, שהיא אולי תנאי הכרחי לניצחון במערכה ולהשגת יעדיה – השמדת ארגון חמאס הפלשתינאצי ושחרור החטופים.
לאחרונה נשמעים קולות שקוראים לצאת בזמן הקרוב למערכת בחירות. מי שחושב שניתן לקיים כעת בחירות בלי לעורר שנאה ומדנים ולחדש את הקרע בעם, טועה טעות מרה. חידוש מלחמת האזרחים הקרה שהתנהלה כאן בינינו לפני 7 באוקטובר הוא מתכון די בטוח לשיבוש יכולת הלחימה של צה"ל. אז יש אולי כאלה שזה לא כל כך אכפת להם. הם כבר ויתרו על הניצחון ונואשו מהשאיפה לפרק את חמאס וליצור מציאות אחרת בעזה. את חמאס לדעתם ממילא אי אפשר לנצח, אז לפחות ננצח את נתניהו. ויש גם בשוליים, מזעזע לומר, כאלה שיותר חשוב להם לנצח קודם כול את נתניהו, ומבחינתם הניצחון על סינוואר יכול להידחות עד שיושג היעד החשוב יותר. לשמחתנו מדובר במיעוט קטן, אם כי מיעוט רועש ובעל אמצעי פרסום והפצה של דעותיו, גם במדיה קנויה וגם באמצעות נציגים מגויסים לשורותיו בכלי התקשורת המרכזיים.
3.
מול המיעוט הזה עומד עם ישראל ברובו המכריע והבריא ברוחו, ולוחמי צה"ל בסדיר ובמילואים בראש המחנה, ולא מוכן לשמוע על שום דבר שהוא פחות מניצחון ברור והשגת היעדים.
לא יצאנו למערכה הזאת כדי לסיים אותה כמו עוד סבב בעזה, רק יותר גדול. יצאנו כדי להדביר סופית את כוחו השלטוני והצבאי של חמאס. קרוב ל־200 איש כבר הקריבו את חייהם בתמרון הקרקעי. מאות אלפי חיילים עזבו את משפחותיהם וזנחו את שגרת חייהם ואת עיסוקיהם, כלכלת המדינה השקיעה עשרות רבות של מיליארדים – הכול למען המטרה ליצור כאן מציאות ביטחונית אחרת לחלוטין, בדרום ובצפון. הקברניטים המדיניים והצבאיים של המערכה הזאת מחויבים להוביל אותנו לשם. גם ככה רובם נותרו בתפקידיהם לפנים משורת הדין ולמרות אשמתם באסון הנורא, רק בגלל הצורך המיידי לצאת למערכה ולדחות למועד אחר את עריכת הדין והחשבון וחילופי הגברי. אם הקברניטים לא חשים הזדהות נחושה עם היעד, או שהם לא יודעים איך להוביל אליו – יואילו ויפנו את מקומם לאחרים. גילינו שיש לנו דור מצוין של לוחמים אמיצים, מסורים ומקצועיים. אחרי שבמשך עשרות שנים צה"ל לא טעם טעמו של ניצחון מכריע וברור, וכשברקע הצורך החיוני לשקם את ההרתעה שהיא כה חיונית כדי למנוע אסונות נוספים - דור הלוחמים הזה דורש ניצחון. אם הקברניטים ישחקו את ההישגים הרבים שהושגו בדם בנינו, הדור הזה לא יסלח להם ולא יהסס לשלוח אותם הביתה.
4.
בעוד באזור ח'אן־יונס נמשכת הלחימה במלוא עוזה, במובנים מסוימים באזור צפון הרצועה היום שאחרי כבר כאן. גם לאחר הכיבוש הראשוני המוצלח והמאמץ הרב שהושקע בהרס תשתיות הטרור, העיר עזה ופרווריה עדיין שורצים מחבלים ואמצעי לחימה, מעל לפני הקרקע ובעיקר מתחת לפני הקרקע. דובר מראש על כך שפירוז האזור וניקויו המלא מאמצעי לחימה עלולים לקחת שנים. עד שהמטרה הזאת תושג, צה"ל חייב להמשיך לפעול גם באזורים שכבר נכבשו ולכאורה גם טוהרו. יש להבטיח שמחבלי חמאס לא יגיחו מחוריהם, יחזרו לירות רקטות ולפזר מטענים ואף ייטלו לידיהם מחדש את השליטה על האוכלוסייה שנותרה, ועל זו שאולי תחזור בעתיד.
היה מדאיג השבוע לראות את אוגדה 36 עוזבת בפקודה את קיני הצרעות שטיהרה באומץ, בעמל ובדם, בלי שיהיה ברור מה יבטיח שהמצב לא יחזור לקדמותו. היה מדאיג עוד יותר לראות כיצד בתוך זמן קצר אחרי הנטישה שוב נורו עשרות רקטות אל יישובי מערב הנגב מתוך השטח הנטוש. נראה שאין לישראל ברירה אלא להשאיר נוכחות צבאית משמעותית שתשמר את שליטתה בעזה ובפרווריה. צעד הכרחי נוסף הוא מניעת ואקום שלטוני באזור, שיזמין את חמאס לחזור ולקחת לידיו את השליטה על האזור ועל האוכלוסייה. בכך תסוכל אחת המטרות שהוצבה למלחמה – לפרק את כוחו השלטוני של חמאס.
מבחינה ביטחונית כבר נאמר והוסכם שישראל חייבת בעתיד לסמוך רק על עצמה ולקיים נוכחות צבאית ויכולת תמרון בכל עת, כדי להרוס כל התארגנות חמאסית וטרוריסטית עתידית ברחבי הרצועה. אבל גם אם בעתיד לא נרצה להחזיק בידינו את השליטה האזרחית על הערבים בעזה, בטווח הקרוב אין מנוס מלנהל את האזור גם במובן האזרחי, באמצעות ממשל צבאי ישראלי.
5.
במשך 17 שנים של שלטון חמאס, אוכלוסיית עזה עברה תהליך עמוק של חינוך לג'יהאד, לשנאת ישראל ולשאיפה להשמדתה, תהליך שאת תוצאותיו המזוויעות ראינו בהתנהלותם הרצחנית והסדיסטית של מחבלי הנוחבה ועוזריהם. כדי להעביר אותם תהליך דומה לגמילה מהנאציזם שעברו הגרמנים לאחר מלחמת העולם השנייה, חייבים קודם כול להוציא אותם מתחת ידו של שלטון חמאס. המצב כרגע הוא שבאזורים נרחבים, היד שמאכילה את האוכלוסייה ומנהלת את חייה היא יד חמאסית. אם אנחנו לא נהיה שם, אם לא יהיה ברור לעזתים שרק מאיתנו הם יזכו לקבל אורז, מים, שירותי בריאות, חשמל ודלק – חמאס ייכנס לוואקום הזה ותקומתו מחדש תהיה רק עניין של זמן. אם ניתן לחמאס ליטול לידיו את השלטון האזרחי, החזרה שלו לאתגר אותנו גם במובן הצבאי תהיה השלב הבא שלא יאחר לבוא.
הקמת ממשל צבאי אין משמעותה שישראל תחויב להשקיע מיליארדים בשיקום הרצועה. אנחנו ניתן להם רק את המינימום הנדרש בשביל לשרוד. למי שהעלו לשלטון את המשטר הפלשתינאצי הרצחני הזה ותמכו בו לאורך שנים, לא מגיע מאיתנו יותר מזה. אם מדינות העולם ירצו להעביר כספי תמיכה – הם יוזמנו לעשות זאת דרכנו ותחת עיננו הפקוחה. אם לא ירצו לעזור – שבינתיים ערביי עזה יחיו בעוני ובמחסור שהמיטו על עצמם. ולאלה מהם שירצו לפתוח בחיים חדשים במקום אחר על הגלובוס, מדינת ישראל תושיט סיוע נדיב.
לתגובות: [email protected]
***