בעוד יום שגרה מלחמתית, בין הותר לפרסום זה לאחר, כשכל אחד מפלח את הלב, אתה רוצה לעצור, להכיר את הנופל, להכיר טובה לדמות שהוא היה, להיתפס עוד קצת לגדלות שבו, להתרחק מקטנוניות היום יום, וזה תמיד 'הרבה יותר חזק' כשזה קרוב לביתך.
על השולחן בכניסה לישיבת אמית עמיחי רחובות בה אני מחנך, הצטרפה כעת תמונה נוספת של לוחם שנפל, והיא עומדת ממש בסמוך לתמונת חברו מהשכבה. שני החברים, איל טויטו ומיכאל בן חמו הי"ד נפלו בהגנתם על המולדת, כשהם בוחרים את האחר על פני עצמם, ואולי באמת זה מי שהם 'בעצמם', לבחור את האחר.
כמו משה רבינו שיצא "לראות בסבלות אחיו", כשטבועה בו המידה של 'רועה נאמן', כזה שלא מסוגל לשבת מן הצד כשהאחר צריך אותך, הוא ראה ש"אין איש", אז הוא יהיה האיש, הוא יירתם למשימה הלאומית, לעשות מה שצריך כדי שיהיה עוד טוב במקום בו נמצא.
כאלו היו מיכאל בן חמו ואיל טויטו הי"ד.
איל טויטו זצ"ל בחייו עסק בגמ"ח והיה אף ממנהליו בישוב בית גמליאל, כשגם בתפוצות יצא להוסיף אור לאחיו היהודים בארה"ב.
בין הדברים שכתב מיכאל בן חמו זצ"ל כ'מוטו חייו'/פרקי אבות שלו מופיע "אבות אבותיי חלמו להגיע לרגע בו הם מגינים על מדינת ישראל, ואני עומד להגיע לזכות הזאת. כולי תקווה שיום יבוא ואני אוכיח שאעשה הכל למען המדינה, מעבר לכך שאתן הכל ואסכן הכל למען חברי הצוות שלי". קוראים את הדברים, ומבינים מי האדם ששלח עצמו ונשלח על ידי עמו למשימה הראשונה בשמחת תורה, ממנה לא שב.
השבוע, הוציא יעקב שוואקי שיר חדש המתאים 'למצב', שם הוא נע בין תסכול לתקווה, בין שאלות על ה' לבין ידיעת מציאותו גם כשזה קשה. אחד המשפטים בשיר : "הנסתרות לך יוצרי והנגלות סימנים שנתת בי", פתאום דיבר אליי חזק, כששמעתי על הלוחמים שנפלו, וביניהם כמובן בן הישיבה אצלינו שנפל אתמול, איל טויטו הי"ד.
כל אחד מאיתנו מרגיש בזמן הזה שהוא שההשגחה נסתרת בלשון המעטה, שחסרה אמירה ברורה של אלוקים, היכן ההגנה שלו על הבנים האהובים , והקושי הזה עוד יישאר זמן.
לצד זאת יש סימנים שניתנים בנו, ואלו סימני המלחמה בדמותם של אחינו/בנינו הנופלים, לקחת מהם מידות זכות לאורם גידלו אותם הוריהם, ולאורם נוכל ללכת אנחנו, לצמוח בקרקע עליה מסרו נפשם.
יום של 'הותר לפרסום', זהו יום של נפילה חזקה במורל העם, של התייחדות מלאה עם המשפחה וקרוביו שהכירוהו מקרוב, ובמקביל זהו יום שמחייב אותנו להיות טיפה יותר טובים מאתמול, רק בזכותם הלוחמים.
יָד שָׁחַט דָּם/ הרב יְהוֹשֻׁעַ אוֹדֶרְבֵּרְג
כִּי הַדָּם הָפַךְ לְעֵץ הַשָּׂדֶה,
הַרְבֵּה מִמֶּנּוֹ נִשְׁפַּךְ,
לְמַעַן הָעָם יִהְיֶה פָּרֵה וְרָבֶה.
כִּי הַדָּם עֵץ הַשָּׂדֶה,
וְהַמַּעְיָן מִתְגַּבֵּר,
מִתְעָרֵב עִם הַנּוֹטְפִים מִשָּׁמַיִם,
וַאֲנַחְנוּ אַחֲרֵיהֶם נִמְשָׁכִים.
פְּרִי אִישׁ מַעֲשָׂיו,
וְהָעָם עוֹמֵד עַל לוֹחֲמָיו,
חוֹסֶה בְּצִלָּם,
אֹכֶל מִקְּדֻשָּׁתָם,
מִדָּמָם.
* הכותב הוא רב קהילה, מחנך ומשורר