אור בהירות הדרך

כן, בטח יהיו מי שיקראו את הטור הזה ויצקצקו בלשונם. האמת, אני מבינה אותם, גם בתוכי כנראה יש משהו שמצקצק, ובכל זאת. לפני שבוע חברה אמרה לי שהיא מארגנת קבוצה לנסיעה לאומן ושאלה אם אני מכירה מישהי שתרצה לנסוע. הקשבתי, הנהנתי, אמרתי שלא ידוע לי והמשכתי בחיי. יומיים עברו ופתאום פסי חברתי הטובה התקשרה ואמרה שהיא רוצה לנסוע איתי בקבוצה הזאת. צחקתי. אין לי כסף לזה, וחוץ מזה אומן, עכשיו? והחורף והקור והמלחמה בשתי הארצות, כאן ושם, ומה הקשר? ברור שלא.

חסידי ברסלב מאמינים שנסיעה לאומן לא קורית סתם, צריך הזמנה מרבי נחמן בשביל להגיע לשם. ולמרות שממש לא חשבתי, לא רציתי, לא התפללתי, לא כלום – ההזמנה הגיעה. פתאום, יחד עם ההצעה של פסי, מישהי אחרת ששמעה על זה החליטה שהיא קונה לי את הכרטיס. ובלי לדעת שום דבר, בלי להבין כלום מכלום - אם לצטט לרגע את השיר של ביני לנדאו שמתאר נסיעה לראש השנה - אני כנראה עומדת לנסוע לאומן ולהיות שם בז' באדר!

שלוש עשרה שנה לקח לי להגיע לאומן בפעם הראשונה. להבדיל משאר חברותיי, בעלי ובעלי תשובה רבים אחרים שהכרתי שנסעו לאומן באופן קבוע. לא מדובר בנסיעה ההמונית של הגברים בראש השנה אלא בנסיעה פרטית, הזדמנות להתפלל בשקט בציון של רבי נחמן. אבל אני בהתחלה לא רציתי בכלל, ואחר כך כשכבר כן רציתי ובכל פעם כמעט כמעט נסעתי - ההזמנה מרבנו לא הגיעה. בכל פעם זה ירד מהפרק מסיבה אחרת. פעם הייתי בהיריון מתקדם, פעם אחרת ברגע האחרון היה איזה בלת"ם. בכל פעם הנסיעה הזאת נדחתה ונדחקה, עד שלבסוף אחרי המתנה ארוכה כל כך – הגעתי לשם בפעם הראשונה.

נסיעה לאומן אינה דומה לשום נסיעה אחרת שעשיתי לחו"ל. קודם כול זה לא חו"ל בשום צורה. אוקראינה, בוודאי בזמן מלחמה אבל גם בזמני שלום, היא ארץ שחלקים עצומים ממנה עדיין שייכים לעבר הקומוניסטי, כבישים אינסופיים, יערות עבותים מסיפורי הצדיקים של פעם, כפרים שעדיין יש בהם משאבת מים וסוס שמסתובב בטחנת הקמח. אז חוויות עולם הזה כמעט שאין. אדרבה, הדרך ארוכה, מתישה ומפרכת כל כך, כיף זה לא. ואז פתאום מגיעים למקום שאינו דומה לשום דבר אחר בעולם: הציון של רבנו באומן. אוקראינה נגמרת, מתאדה, ואתה מוצא את עצמך בחלל ששייך רק לעצמו, מקום שחי ופועם ומתקיים לפי חוקים שונים מכל מקום אחר על פני כדור הארץ.

לב סגור, לב פתוח

קשה כל כך לתאר במילים את החוויה, כי היא כולה מתרחשת עמוק בלב, עמוק בנשמה. לפעמים זה קשה ומר כמו שהרגשתי בפעם הראשונה, לגלות עד כמה הלב שלי סגור, עד כמה אין לי מילים ולא כוח להתפלל. כן, הנסיעה הראשונה הייתה קשה מאוד ולרגע לא נפתח לי הלב. חזרתי לארץ עם דמעות של תסכול, בקושי בקושי מצליחה לא לנדור שלעולם לא אסע שוב. ולפעמים זו חוויה כל כך מסעירה ומרגשת, כמו בנסיעה השנייה שלי לשם עם בעלי, נסיעה שהייתה כמעט כמו טריפ רוחני אבל בלי כדורים. נסיעה של תפילות ודמעות וחיבור נדיר מאין כמוהו לנשמה שלי, לעומקים שבי, לגילוי מחדש של כל הרצונות שאיבדתי. לתחושת הודיה שאין שנייה לה. לחוויה של חיות ואושר שלא ידעתי שקיימת בעולם. מעין עולם הבא.

ולפעמים זה גם וגם מעורב עם עוד הרבה דברים אחרים, כמו הנסיעה השלישית שעשיתי עם קבוצת בנות. רגעים של חיבור ותפילה ושמחה, ורגעים אחרים של חיוך בלי מילים, רק להודות שאני כאן. רגעים של יאללה בלגן בציון ברמות שלא ידעתי שיש, עם רבנית שעושה הפרשת חלה ויש לה מגפון וכמעט נדמה שתכף היא תנגן באקורדיון של יאצק. או חסיד בצד השני שצועק צעקות שמפלחות את השמיים ואת הלב של כולנו, תפילה בשש בבוקר בקול רועד מעייפות ומקור ומהתרגשות, וישיבה בעיניים חצי עצומות כי הדרך סחטה ממני כל טיפה של כוח. שיחה עם קבצנית אוקראינית שיודעת להגיד את כל המילים הנכונות בעברית, ושיחת בנות שזה תמיד תמיד כיף בכל רגע נתון, עמוק לתוך הלילה.

ומה יהיה הסיפור שלי בנסיעה הזאת? אני מתרגשת, וגם שונאת לטוס (ועוד טיסה באמצע החורף, כשיש רוחות וסופות והשם ישמור). וגם אף פעם לא הייתי שם בשיא הקור של החורף, מקווה שאצליח לקחת בגדים חמים מספיק. והדרך היא אחרת, לא טיסה ישירה אלא מסע של ממש, בכבישים שוממים ובדרכים אבודות. והפעם יש גם משא כבד על הכתפיים, כל כך הרבה תפילות שאני רוצה להתפלל. על החיילים, על החטופים, על הפצועים, על המפונים, עלינו ועל כולנו, על הקרובים לי ועל הרחוקים יותר. על העם המופלא שאני שייכת אליו, על הכבשה המדהימה הזאת, שמוקפת בכל כך הרבה זאבים.

מקווה להיות שליחה טובה. מתפללת לזכות לאור בהירות הדרך. שאסע בשלום ואחזור בשלום ואצליח להגיע אליו, אל הלב שלא נדם. אין לי מושג איזו נסיעה מחכה לי הפעם, אבל אני מבטיחה לשתף כאן במה שהיה כשאחזור.

פיצה קצת חריפה עם פלפלים

ובלי שום קשר לאומן – בא לי פיצה. פיצה ביתית, כיפית, עם טעם עשיר במיוחד ברוטב שחוץ מעגבניות יש בו גם פלפלים מתוקים וחריפים, גבינת מוצרלה, בזיליקום ובצק מקמח מלא. היא בריאה, טעימה, דקיקה ונפלאה ובאמת אין להשיג כמוה בשום פיצרייה. וכמובן שגם קלה להפליא!

בזמן האחרון גיליתי תחליף ביתי לחום העצום של תנור לבנים: אני פשוט מניחה את התבנית על תחתית התנור! הפיצה נאפית במהירות, למטה נוצר קראסט אדיר, פריך וטעים, ובעיניי זהו פתרון מושלם, רק צריך לשים לב ולוודא כל כמה דקות שהפיצה לא נשרפת. בכל מקרה, גם אם לא תאמצו את השיטה, מומלץ לאפות את הפיצה על המדף הנמוך ביותר בתנור.

דרגת קושי:

קלה פלוס

זמן התפחה:

חצי שעה

זמן אפייה:

10-8 דקות

8-6 מנות

לבצק:

4 כוסות קמח מלא או כוסמין 80 אחוז

כף ורבע שמרים יבשים או 2/3 קוביית שמרים טריים

חצי כפית מלח

2 כפות סוכר

שליש כוס שמן זית

מים פושרים לפי הצורך

לרוטב:

6 עגבניות בשלות מגוררות בפומפייה או קלופות ומרוסקות במעבד מזון (אפשר גם פחית של עגבניות משומרות איכותיות)

כפית רסק עגבניות

2 פלפלים אדומים חתוכים לרצועות

פלפל צ'ילי אדום טרי חצוי בלי הגרעינים

3 כפות שמן זית

3 שיני שום כתושות

מלח ופלפל

400-300 גרם גבינת מוצרלה מגוררת או פרוסה לפרוסות

עלי בזיליקום

מכינים את הבצק: שמים בקערה גדולה את הקמח ומוסיפים את השמרים (גם את הטריים לא ממיסים, מכניסים ישר לבצק), המלח, הסוכר, השמן וכוס מים. מתחילים לערבב ולהוסיף עוד מים לפי הצורך, עד לקבלת בצק רך. לשים את הבצק כחמש דקות ואם צריך מוסיפים עוד מעט מים או שמן. מעבירים לקערה ומכסים במגבת. מתפיחים שעה וחצי, ואם אתם ממש ראש גדול אפשר גם לילה שלם.

מכינים את הרוטב: בסיר קטן מטגנים את השום בשמן על אש קטנה שתיים־שלוש דקות עד שהשום מזהיב מעט מאוד. מוסיפים את העגבניות המרוסקות ומביאים לרתיחה. מבשלים כמה דקות, מוסיפים את הרסק ושני סוגי הפלפלים, מנמיכים את האש ומתבלים במלח ופלפל. מבשלים כ־15 דקות ומסירים מהאש. מי שאוהב יכול להוסיף לרוטב גם חצי כפית אורגנו. טוחנים הכול יחד לרוטב אחיד.

מכינים את הפיצות: מרדדים את הבצק לעלה דק בעובי חצי סנטימטר וחותכים לעיגולים אישיים בקוטר 15 סנטימטרים. על כל עלה מורחים את הרוטב ומניחים תוספות שאוהבים אם רוצים. מפזרים מלמעלה מוצרלה בנדיבות וכמה עלים של בזיליקום. מניחים על תבנית התנור מרופדת בניר אפייה ואופים בשליש התחתון של התנור בחום של 250-230 מעלות במשך 10-8 דקות, או עד שהבצק זהוב בשוליו והגבינה מבעבעת.

לתגובות: avmyzlik@gmail.com

***