התחלה// לפני 44 שנים, נולד וגדל בקיבוץ עלומים. הרביעי מתוך שישה אחים ואחיות.
אבאמא// מנחם וחנה, בני 75, מדור המייסדים של הקיבוץ. "הם הקימו את הקיבוץ. אבא עבד בנגרייה ובמוסך ואמא אשת חינוך. הם חינכו אותנו לאהבת הארץ. כל כך מסורים למשפחה, תמיד כאן בשבילנו".
קיבוץ דתי// "בשבילי עלומים זה משפחה, דשא ירוק, חברים ואחד בשביל השני. כשהתחתנו לא חשבנו שנגור בעלומים, אבל אחרי הרבה נדודים הגענו לקיבוץ מתוך בחירה ואנחנו שמחים על כך". מאז כבר 17 שנה הם שם.
מכירים// למד בתיכון בקבוצת יבנה. "הדבר הכי חשוב שיצא לי מהתיכון זה שהכרתי שם את אשתי רוני. למדנו באותה כיתה". בתום התיכון הלך למכינה הקדם־צבאית ביתיר. "זו הייתה שנה שבה התמקדנו בעיקר בהכנה לצבא מבחינה רוחנית ומנטלית. היינו מכוונים לשירות משמעותי".
משמעות// התגייס לגדס"ר נח"ל. "במהלך השירות היינו בתוך לבנון וביו"ש. מצד אחד הייתה אחוות לוחמים ופעלנו למען עם ישראל, ומצד שני זה היה שירות קשוח ותובעני שדרש הסתכלות מעל האני הפרטי למבט גבוה יותר".
חיפוש// במהלך השירות הצבאי הוריד את הכיפה, ועם תום השירות נסע לטייל בעולם. לאחר שנישא לרוני הם טסו לטיול ממושך במזרח. "בצבא התרחקתי מה', ודווקא בהודו עשינו תהליך של תשובה. הודו היא מקום רוחני מאוד שדורש מהאדם להביט פנימה ולחפש את עצמו. הביקורים בבית היהודי, בלב יהודי ובבית חב"ד מאוד השפיעו עליי. פגשתי שם יהדות שמחה וגם התבוננות עומק".
עבד ה'// בבית היהודי בדרמסאלה הוא חווה רגע מכונן במיוחד. "התפללנו בחבורה וצעקתי 'אנא ה' הושיעה נא' ו'שמע ישראל' והרגשתי חיבור פנימי אמיתי, הרגשתי ששערי שמיים נפתחים. זה היה הרגע שאמרתי לעצמי שאני רוצה להיות עבד ה' ולהשתדל להביא טוב לעולם".
החצי השני// רוני, בת 45, מורה לחינוך מיוחד. כבר שני עשורים הם נשואים. "היא הכול בשבילי. אשת חיל אמיתית. היא עמוד התווך של המשפחה ואמא הכי טובה שיש. חברת אמת והחצי השני שלי".
הנחת// שבעה. הלל בת 17, לאל בן 15, אורה־אסתר בת 13, יהונדב בן 11, תפארת בת תשע, ואחרונים חביבים אלחי ואשירה, תאומים בני חמש. "הם מה שמרומם ומגדל אותי. הם המשמעות של החיים".
חינוך// בעל תואר ראשון ושני בחינוך ממכללת הרצוג. "אחרי התשובה החלטתי להיות איש חינוך. עבדתי בחינוך בקיבוץ במשך כמה שנים. בהמשך חיפשתי שקט והגעתי לתחום החקלאות בקיבוץ. הציעו לי לנהל מטע אבוקדו. אני אוהב להתנסות ולקבל אתגרים חדשים אז קפצתי למים".
מאמין וזורע// מזה שלוש שנים הוא מנהל מטע אבוקדו בעלומים. "לעסוק בעבודת האדמה זה בעצם לקיים מפגש תמידי עם בורא עולם. זה לראות את פלא הבריאה בצמיחה. זה היכולת לראות את מחזורי השנה. זה להתחבר לאדמה, להתחבר לעצמך ולמקום השורשי בעולם. כאדם מאמין יש המון עוצמה בעבודת האדמה".
להיות חקלאי// לצד הפריחה והצמיחה, כחקלאי יש גם לא מעט רגעי אכזבה ותסכול. "אתה עובד, משקיע וטורח, העץ בשל ויש פרי, ופתאום העץ חולה והכול הולך לאבדון. או שיש מזג אוויר קיצוני, ברד חזק או חמסין חריג, שגורם לעץ להנשיר את הפרי וכל העבודה יורדת לטמיון. בשנייה אחת אתה יכול לאבד הכול. זה שברון לב גדול".
עצים במלחמה// "עכשיו במלחמה היו כמעט חודשיים שלא השקינו כמו שצריך במטע, כי לא תמיד הורשינו להיכנס לאזור והיו נפילות אצלנו בחלקה. מדובר בנזק מיידי וגם בנזק ארוך טווח. אמר לי מישהו שעובד עשרות שנים בתחום: תדע שהעץ מרגיש את המלחמה. העצים בעוטף נראים פחות שמחים".
שבעה באוקטובר// בשמחת תורה בשעה 6:30 בבוקר נשמעו אזעקות בקיבוץ עלומים. "לא הייתה מעולם כמות שיגורים כזאת. הבנתי שזה משהו חריג. אשתי והילדים נכנסו לממ"ד, ואני כחובש מד"א יצאתי מיד החוצה לסרוק אם מישהו צריך עזרה. שמענו קולות ירי מנשק קל מכיוון נחל עוז. הבן שלי שאל: אבא, הם יכולים להגיע אלינו? ועניתי לו: אין סיכוי. הוא רק מסיים לענות ורקטה נוחתת חמישים מטר מאיתנו".
מחבלים בקיבוץ// תוך כדי הליכה למקום הנפילה נשמעו פיצוצים חזקים מכיוון הגדר האחורית של הקיבוץ, ליד מגורי הפועלים הזרים. "בשלב הזה אני בלי נשק. אנחנו רצים הביתה לממ"ד. אני עדיין לא קולט את גודל האירוע. בדיעבד התברר שאופנועים עם מחבלי הנוח'בה נכנסו לקיבוץ דרך הגדר, זרקו רימונים וירו על העובדים הזרים. הפועלים שניצלו סיפרו איך התחננו למחבלים ואמרו 'תאילנד, תאילנד'. אבל זה פשוט לא עניין אותם".
עם מפות// "בגופות המחבלים שהרגנו מצאנו מפות מעודכנות עם תכנון מדוקדק מה לעשות בקיבוץ. המטרה שלהם הייתה להגיע לנשקייה לפני כיתת הכוננות, אבל הם חטפו מכת אש, עלו על האופנועים ויצאו מהקיבוץ. בשלב הזה כיתת הכוננות התפרשה ביישוב ונערכה לבאות ואני בבית שמעתי מבחוץ פיצוצים ויריות".
יש פצועים// כשקיבל קריאה ממד"א על פצועים יצא מיד בליווי של חברו עמיחי, שהיה חמוש, למגורי התאילנדים. "ראיתי שיש פצועים קשה והלכתי להביא רכב גדול כדי לקחת אותם לבית חולים. בינתיים עמיחי זיהה שני מחבלים בגדר וירה לכיוונם, פצע אותם וחטף רימון לידיים. הוא התפנה לבית של האחות של הקיבוץ, מיכאלה. אני עדיין לא ידעתי שיש באזור עשרות מחבלים שמנסים להיכנס פנימה".
שמע ישראל// "חזרתי עם הרכב לפינוי ופתאום, ארבעים מטר ממני, זיהיתי מחבלים שפתחו עליי באש. רצתי לכיוון הרפתות, בלי נשק ועם אפוד זוהר של מד"א, והם המשיכו לירות. הייתי בטוח שאני הולך למות ואמרתי וידוי ושמע ישראל. משם לאט לאט ניסיתי להתקדם לעבר בתי הקיבוץ".
פחד מוות// כשקיבל קריאה ממיכאלה האחות שהיא זקוקה לסיוע עם פצועים בביתה, היה נחוש להגיע אליה ולהעניק עזרה ויהי מה. הוא יצא בריצה וקיבל עוד אש לכיוונו. בבית של מיכאלה היו שני פצועים שנזקקו לטיפול, עמיחי ואייל שהיה פצוע קשה. לאחר מכן הוא לקח נשק וחבר לכיתת הכוננות.
קרבות// "ניהלנו קרב מול המחבלים, אבל כשהמצב של אייל התדרדר והוא איבד את ההכרה הבנתי שאין ברירה וחייבים להוציא אותו לבית חולים. העמסנו אותם לרכב, ותוך כדי אש יצאנו במהירות. בחוץ חברנו לכוח רפואי שלקח אותם ואני חזרתי לקיבוץ להמשיך להילחם".
נלחמים על הבית// "הבנו שיש הרבה מחבלים באזור הקיבוץ והמטרה שלנו הייתה למנוע מהם להגיע לבתי החברים. קיבלתי הודעה על בחורה מרעים, פצועה קשה מירי, שהגיעה לקיבוץ. טיפלתי בה והוצאתי אותה לכיוון רכב שייקח אותה לסורוקה ושוב חזרתי לקיבוץ. כל הזמן הכוחות המשיכו לנהל אש מול המחבלים. בסביבות אחת הגיעו כוחות של הצבא לסייע".
עוד מחבלים// "החמ"ל דיווח על קבוצה נוספת של מחבלים שחודרת, הפעם ממטע האבוקדו. דקה לפני כן המחבלים נכנסו לחבר קיבוץ הביתה וירו לו כדור בבטן. בליווי של שני חיילים הצלחתי לחלץ משטח הקיבוץ את הפצוע ופצוע נוסף שהיה אצל מיכאלה". כך הצליח לחלץ במהלך היום עשרה פצועים להמשך טיפול מציל חיים.
עובדים זרים// כשחזר לכיתת הכוננות ביקש ללכת למגורי העובדים הזרים. "כל הזמן הזה רצינו ולא יכולנו להתקרב לשם בגלל שהמקום שרץ מחבלים. שם התברר לנו גודל הזוועה: 22 נרצחים ושני חטופים". חברי הקיבוץ פונו לבית מלון בנתניה ומאז הם שם.
נס גדול// "הייתה השגחה אלוקית על הקיבוץ. כל פעם היה משהו אחר שמנע מהמחבלים לחדור לבתי החברים. היו שם עשרות מחבלים, וכיתת הכוננות וכוחות הצבא נלחמו בהם כמו אריות. ראיתי באותו יום את עם ישראל שבא להילחם איתנו. אנשים רק שמעו שיש קרבות בעוטף ומסרו את הנפש למעננו. זה מרגש מאוד".
*** מורשת קרב ***
מי באש// כבר 17 שנה משמש חזן בבית הכנסת בקיבוץ בארי בראש השנה וביום הכיפורים. "ביום כיפור האחרון עמדתי והתפללתי: מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה. מצמרר לחשוב על זה. בשמחת תורה השנה הקדמנו את ההקפות לערב החג. רקדנו ושרנו עם התורה בלי לשער מה עומד לקרות רק בעוד כמה שעות".
כי נפלנו קמנו// בעקבות החוויות והמראות הקשים מאותו יום הוא התמודד בשבועות הראשונים עם קושי גדול. "זה נחת עליי חזק מאוד, אבל ברוך ה' הזמן עושה את שלו. בסוף אני אדם מאמין וברור לי שהקב"ה מנהל את העולם ובעזרת ה' עם ישראל יתרומם".
אחים אנחנו// "כשהאויב מכה בנו - אנחנו מתאחדים. הכאב הגדול שלי הוא שאני צופה מעט בתקשורת ומזהה שהקרע הזה מתחיל להיפתח שוב. התקשורת בישראל מהדהדת את קולות הקיצון והפילוג. ברור לגמרי ש־90 אחוזים מהעם רוצים אחדות גדולה. אני מקווה שהקול של העם יגבר כי כוחנו באחדותנו".
לתגובות: rivki@besheva.co.il
***