אבל מי סופר
אין לנו חיילים למלחמות אחים מיותרות, ולכן בשעת מלחמה לא כדאי לתת יותר מדי במה להתבטאויות כמו זו של חיים באר או זו של יאיר גולן. לחיים באר כתבתי באופן אישי אך לא נעניתי. אני מאמין שהתחושות הטבעיות של העם שלנו, בוודאי ברגעי המלחמה הזאת, יגרמו לו להקיא מקרבו דיבורים כאלה. אני רק מבקש להביע את דעתי, כסופר, על מעמדם הערכי של סופרים בישראל.
יש איזו תפיסה רווחת במקומות מסוימים כאילו סופרים הם אנשי רוח ולכן יש לדבריהם משקל גדול. לפיכך הוכרו א"ב יהושע, עמוס עוז ודוד גרוסמן כמעט כאדמו"רים, מתוך מחשבה שמי שיודע לטוות עלילות בוודאי יש בו איזה קול מוסרי נעלה.
צר לי, אבל למי שיודע להמציא סיפורים או לכתוב שירים אין שום עדיפות על אף אדם מן השורה. יתרונו היחיד הוא ביכולתו להביע את דעתו בצורה משכנעת יותר, אבל זה לא אומר כלום על ערכה של דעתו. היום אולי אפילו יש משקל קטן יותר לדעתם של סופרים, מפני שכל סופר יודע איך מתקבלים למיליה הספרותי ואיזה קול נכון להשמיע כדי לזכות בפרסים בארץ ובעיקר בעולם. וכשאתה יודע מה צריך לומר, יש לתהות על החופש האומנותי והספרותי שלך, ובוודאי שאין משקל רב מדי לעמדתך הערכית. "אומנות מטעם" זו הקללה הכי גדולה בעולם האומנות, ובלי לשים לב המקללים עצמם הפכו להיות אומנים מטעם. מטעם הקול היחיד הנכון שאומן אמור להשמיע.
בשביל להיות איש רוח צריך הרבה יותר מזה. כשאני קורא בתנ"ך על יהושע את המילים "איש אשר רוח בו", אני מדמיין אדם חיובי ואופטימי עם יכולת עשייה, מישהו שיודע לקחת את העם השפוף ולרומם את רוחו. מישהו שרואה את האור שמסתתר גם במקומות החשוכים. אבל הקול השולט בספרות הישראלית הוא קולה של רוח שפופה, עצובה וחסרת תקווה שמשמיעה בלי סוף דברי ביקורת נרגנים. רוח שגם בתוך האורות תצליח למצוא את הצללים.
פעם הסביר עמוס עוז כמדומני שהיכולת של סופר לטוות עלילות רחבות יריעה מעניקה לו ראייה רחבה ומעוף שמכוחם הוא מנתח את המציאות. אני מרשה לעצמי לחלוק על כך, בוודאי לנוכח היכולת לצבוע ציבור שלם בצבע אחד שחור משחור. זה לא מעיד על ראייה רחבה ומעוף, בוודאי לא על אהבת אדם יתרה. כל סופר מתחיל יודע שסופר ששונא את הדמויות שהוא כותב עליהן מצייר אותן בשטחיות ויוצאת לו קריקטורה במקום יצירה. יואילו הסופרים להביט בכל הפסיפס החברתי בישראל, גם זה שאינם מכירים אותו לעומק או אינם מזדהים איתו, כעל דמות מורכבת שהם צריכים לפענח, ולא כעל דמות חד־ממדית נלעגת. אבל אני חושד שקורה כאן תעלול ספרותי מסובך מזה. חלק מהסופרים כל כך התאהבו בדמות הנבל לאורך השנים, וכבר אינם יודעים מי הנבל ומי הגיבור.
דרך ארוכה
המן הזה, שהתורה מתארת כצפיחית בדבש וחז"ל אומרים שכל אחד טעם בו כל טעם שבחר, הפך בשנת הנדודים האחרונה במדבר למאוס בעיני חלק מהאנשים, לחם קלוקל הם קראו לו. למה? מפני שלשיר "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" זה עניין אחד ולהתמודד עם דרך ארוכה זה עניין אחר. כשהדרך ארוכה כל האדרנלין של ההתחלה מתפוגג ושוכחים מה הוציא אותנו לדרך, אפילו ימי העבדות במצרים מתועדים כימים שאכלנו בהם אבטיח עסיסי על הסכין. וכשהדרך ארוכה כבר לא מאמינים שנגיע, וזוהי הקרקע הכי פורייה לכל המיואשים.
מה עושים? שני דברים חשובים. מזכירים לעצמנו היטב בכל יום מהיכן יצאנו ולאן אנחנו הולכים. אני מכיר מישהו שעשה לעצמו מנהג: בכל יום הוא רואה את תכתובות הווטסאפ של אנשי התקשורת שפורסמו ביום שבו הכול התחיל. כך הוא נזכר ולרגע לא שוכח איך כבשו אותנו, איך חיללו אותנו, איך נשבענו לעצמנו לעשות הכול. הוא רואה יום יום איך יצאנו למלחמה הזאת בגלל תופת, וזה גם עוזר לו לדעת לאן אנחנו הולכים. וכשהוא נחלש ומתעייף ודואג ושומע על חיילים שנופלים הוא נזכר, מרים את הראש וממשיך קדימה. ועוד דבר, כשהדרך ארוכה אל תקשיבו לכל העייפים ולכל המיואשים – תרימו את עצמכם. תרימו אותם.
קרועים
השבוע ביקרתי באחד מבתי המלון של מפוני הדרום, שכעת עליהם להחליט אם להישאר במלון או לחזור ליישובם. קשה מאוד להכריע בשאלה, כי לפעמים לילד אחד החזרה עלולה להיות אסון מרוב טראומות מהעבר, ולילד אחר השיבה הביתה היא גאולה מאובדן השליטה וסדר היום שמאפיין את החיים בבית מלון. והם קרועים, כי קשה לקבל החלטה זוגית כשהאישה בבית המלון והגבר בכלל לוחם בעזה. אבל מה שהכי קורע אותם זה שבא מפקד פיקוד העורף ומסביר להם שמבחינת צה"ל אין שום בעיה לחזור והם ערבים לביטחון, אלא מה? איש מודיעין בכיר מסביר להם שאיך לומר בעדינות, זה לא בדיוק ככה. אחר כך בא נציג הממשלה ואומר שחייבים, פשוט חייבים לחזור, ואחריו מגיע נציג המועצה ומסביר שחזרה הביתה תהיה אסון. והם, ולרוב זה הן שאין להם שום מושג מה באמת נכון, מרגישות שהאמון בכל המערכות, אמון שניסו להשיב לעצמן אחרי שנפגע אנושות ביום הטבח, שוב מתרסק. ושוב יש תחושה שיש כאן אינטרסים ולך תדע למי להאמין.
אז בבקשה, אתם שם למעלה. שבו יחד, עורף ומודיעין, ממשלה ומועצה, ותציגו לתושבי הדרום עמדה אחידה וברורה.
ספסל השידוכים
בדרך לספרייה העירונית אני מקפיד לעבור ליד ספסל השידוכים של כפר סבא, ספסל שהציבה העירייה שנועד בדיוק לשם כך – יש בו מקום לשניים ובאמצע מקום לשני ספלי קפה. האמת, הוא מוצב במקום פומבי מדי ואני לא בטוח שדייטים של ממש מתקיימים בו, אבל מדי פעם יש בו התרחשויות. עכשיו, בימי המלחמה, אני פוקד אותו ביתר שאת. הוא מזכיר לי שלא כולם חוזרים הביתה לזוגיות. השבוע, תחת גשם שוטף וענני מלחמה, היה הספסל מיותם כדי לצעוק לי באוזן את צעקתם של החיילים הרווקים שלא חוזרים הביתה לחיבוקה של אישה אוהבת, ואת צעקתן של נשים רבות שאין להן בן זוג לחבק ומוצאות עצמן בימי המלחמה שומרות על ילדים של אחות שבעלה מגויס ומתנדבות בלי סוף ומתפללות שיהיה להן למי להתגעגע. ולא רק חיילים, ולא רק "אחות של", כל כך הרבה שמחכים ומחכות. אז בשבילם ובשבילן, בואו נפקח את העיניים והאוזניים ונעשה הכול כדי להכיר להם זה את זו. הספסל מחכה.
המוסר על פי ביידן
- מה הם עשו לנו, אבא?
- אל תשאל, הם שרפו ורצחו, הם בזזו וחיללו. הם חטפו נשים וגברים, קשישים וילדים, אפילו תינוק בן כמה חודשים.
- ומה נעשה להם אנחנו, אבא?
- ניתן להם מדינה.
לתגובות: liorangelman@gmail.com
***