אחד היתרונות הגדולים בלהיות אבא הוא כמובן העובדה שאתה לא אמא. אחרי הכול האימהות, לפחות מניסיוני, נושאות על עצמן נטל שאנחנו האבות לא היינו מצליחים לסחוב בקלות כל כך. ואני אומר את זה מתוך הערכה כמו גם חשש עצום לשלומי אחרי פרסום הטור.
קחו לדוגמה אותי, אבא נורמטיבי, שנאלץ לאחרונה לטפל בילדים בגפו במשך כמה ימים ארוכים מסיבות משמחות כאלה ואחרות. מדובר היה באתגר, לאו דווקא בחזיתות שהייתם מדמיינים.
הכול התחיל כשהיינו ברכב בדרכנו חזרה מהגן. הילד בן השנתיים, שהתחיל לדבר לא מזמן, ביקש שוב ושוב שאביא לו "בלוטימיין". ובכן, לא אבא כמוני ימנע מילדו את הבלוטימיין האהוב עליו כל כך. הבעיה היחידה הייתה כמובן שלא היה לי מושג מה זה לכל הרוחות בלוטימיין.
"מה זה בלוטימיין?" שאלתי אותו ברכות, אבל הוא במקום להגדיר את המבוקש באמצעות מילים אחרות, פשוט חזר על עצמו לאט יותר, כאילו אני הוא המטומטם. "בלו־טי־מיין!!! בלו־טי־מיין!!!". הוא פירק לי את זה להברות כדי שיהיה לי קל יותר. לא היה לי קל יותר.
בשלב הזה לא היה ברור מי המתוסכל יותר - הילד שלא הצליח להסביר את עצמו כראוי או אני, שהייתי המתוסכל יותר.
להפריע לאשתי לא הייתה אופציה, אז עשיתי את הדבר השני הכי טוב. ניגשתי לאחותו הגדולה בת החמש, ושאלתי אותה למה אח שלה מתכוון כשהוא מבקש "בלוטימיין".
צריך לומר מלכתחילה שזה היה ניסיון נואש. כי זאת יש לציין, אשתי ואני עשינו השתדלות גדולה לגדל את כל ילדינו כדו־לשוניים, עברית ואנגלית, מתוך מחשבה שאם הם ידברו עברית במבטא אמריקאי זה יקל על הילדים הצברים לסלוד מהם.
לצערי, מלבד עם הילד הראשון, הניסיונות עלו בתוהו והובילו לתוצאה ההפוכה - במקום לדבר עברית ואנגלית, הילדים היו מדברים במין שפת מיש־מש כזו שנשמעה ביום טוב כמו אספרנטו וביום רע כמו קלינגונית. בקיצור, לא היו לי ציפיות גדולות מאוצר המילים של הבת שלי, אותה אחת שפעם הלכה איתי לגן שעשועים ואמרה לי: "אבא, הנה המתקן הזה שאפשר לשבת עליו בצל". מדובר היה בספסל.
"חמודה שלי, את יודעת מה זה בלוטימיין? גלעדי רוצה את זה".
"גם אני רוצה בלוקימייל!" היא התעצבנה.
את הטוויסט הזה לא צפיתי.
"אומרים בלוטימיין, ואין בעיה, נביא גם לך, רק תגידי לי מה זה", התחננתי בפניה.
"אין לי מושג, אבל אם גלעד מקבל אז גם אני רוצה", היא התעקשה.
"גם אני רוצה!" קפץ בן השבע משום מקום ודרש את שמגיע לו, "מה מחלקים?"
"מחלקים בלוטימיין, ואף אחד לא מקבל חוץ מגלעד!" התעצבנתי, "תסתכל עליי, אני נראה לך עשוי מבלוטימיין? מה אני רוטשילד?!" (אני אומנם לא יודע מה זה בלוטימיין, אבל חזקה על הברון דה רוטשילד שהיו ברשותו לפחות שלושה, שאותם חילק מן הסתם למושבות בארץ ישראל).
מפה לשם לאף ילד לא היה מושג מה זה בלוטימיין חוץ מבן השנתיים שעכשיו כבר צרח במלוא גרון "בלו־טי־מיין" שוב ושוב, בנעימה שהזכירה לי את קריאות ה"דה־מוק־רט־יה" המרנינות כל כך.
ניסיתי לגשת לעניין מנקודת מבט לוגית. צריך קודם כול להחליט האם הילד מנסה לדבר עברית או אנגלית. על פניו בלוטימיין נשמע כמו דרישה אנגלוסקסית. ה"מיין" הזה בסוף הוא לא סיומת עברית קלאסית. אז אם נניח ש"מיין" זה "שלי", נשאר רק להבין מה זה לכל הרוחות בלוטי.
"אולי זה קיצור למילה בלוטות'", ניסה בן העשר, "הוא רוצה מכשיר בלוטות'".
"גם אני רוצה אופרוף", התערבה בת החמש שוב.
"לא לפני גיל 23", הבהרתי לה. נישואי בוסר לא אצלנו בבית.
בכל אופן, חזרה לעניין הבלוטי, אני לא בנאדם שמתבייש להודות כשהוא לא יודע. כך שבלי לחשוש לכבודי העצמי ניגשתי ל־ChatGPT ושאלתי אותו באנגלית למה ילד יכול להתכוון כשהוא מבקש בלוטי. תוכנת הבינה המלאכותית התקשתה מעט, אבל לבסוף העריכה שבלוטי זו דרך ילדית לומר bellybutton. יעני פופיק. אבל למה שהילד שלי יבקש שאביא לו את הפופיק שלו? הרי רק אתמול קילחתי אותו והכול היה ברוך השם במקום.
מובס, נאלצתי להרים טלפון לאשתי כדי לברר מה הוא אותו בלוטימיין מסתורי.
"היי מאמי", שידרתי מקסימום ביטחון, "אני מחפש את הבלוטימיין של גלעדי, יש לך מושג איפה זה יכול להיות?"
"במטבח", היא ענתה במהירות מכעיסה כמעט.
"מעולה מעולה", המשכתי לשדר ביטחון, "ברור שזה יהיה במטבח, סוף סוף מדובר בבלוטימיין".
"בשביל זה התקשרת?" היא שאלה.
"אה, לא... מה פתאום", ניסיתי להרוויח זמן, "גם רציתי לעדכן שאחינועם רצתה אופרוף אבל חדלתי אותה מיד".
"אוקיי... אתה יודע שאם אתה צריך עזרה במשהו אתה יכול להגיד", היא אמרה.
כאן כבר עמדתי להתוודות ופשוט לשאול מה זה בלוטימיין, אלא שאז בדיוק הילד הופיע מבסוט ומחויך, כשהוא מחזיק בידו בקבוק שתייה כחול ומכריז בשמחה "בלוטימיין!"
מסתבר שמיין זה מים, ובלוטי זה כחול.
אבא קטנוני יותר היה טוען ששילוב המילה בקבוק בתוך כל הבלוטימיין הזה היה יכול לחסוך לכולנו שעתיים וחצי של עצבים, אבל אני הייתי יותר מדי עסוק בלהודות על הטובה.
"הסתדרתי מאמי, הכול טוב", עדכנתי את אשתי.
"מעולה", היא שמחה, "רק עשה טובה, תבדוק בהזדמנות אם יש לנו אנטיקאלק בבית, אחת השכנות צריכה".
"בטח בטח, אנטיקאלק", עניתי בהיסטריה, "עוד מילה שאני מכיר".
ניתקתי את השיחה ורצתי לארון הספרים בסלון. לא שחשבתי ששם אמצא את האנטיקאלק המסתורי, אבל מה שבטוח יש שם זה מילון ארמי-עברי. צריך להתחיל מאיפשהו.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***