מעולם לא התעמקתי בדמותו של פרעה. מה יש להתעמק? רשע, אנטישמי, מהתל ומזגזג – חוטף מכה, סובל ומתחנן, ומבטיח שישלח את ישראל אם רק תסור ממנו המכה, ואז המכה סרה, והוא חוזר לסורו ומסרב לשחרר את העם. כך בעשר המכות.
פה אומרים לו חרטומיו "אצבע אלוקים היא"; שם אומרים לו עבדיו: "שלח את האנשים... הטרם תדע כי אבדה מצרים?". אפילו הוא עצמו מודה באיזשהו שלב "ה' הצדיק, ואני ועמי הרשעים!". ועם כל זה, הוא ממאן לשלח. גם אחרי שהוא נשבר במכת בכורות, וקורא "קומו צאו מתוך עמי", חולף שבוע ושוב נהפך לבבו, והוא יוצא לרדוף אחרי ישראל כדי להחזירם. ממש אב־טיפוס של רשע שמסרב לתקן את דרכיו.
רואה עצמו כשליט יחיד
וכך, חשבון הנפש וההרהורים שאנו נתונים בהם מאז שמחת תורה, חידשו לי תובנה גם לגביו. הבנתי שפרעה לא היה סתם רשע; הייתה לו קונספציה, תפיסת עולם מכוננת זהות, והיא זו שמנעה ממנו לשנות את דרכו. קונספציה היא תפיסה של האדם את עצמו ואת יחסיו עם העולם; באמצעותה מפרש האדם את המציאות ומתנהל מולה. גם כשהמציאות סותרת את הקונספציה ומערערת אותה, הוא מתקשה להרפות ממנה, כי הוא אינו יודע לתפקד בעולם, אינו יודע להתקיים בעולם, בלעדיה.
פרעה חי בעולם שבו הוא השליט הבלעדי. "לי יאורי ואני עשיתיני" - אין בורא ומשגיח מעליי, אין חזק ממני, ואין מי שצריך לתת לו דין וחשבון. עשר המכות הוכיחו אמפירית את טעותו. הן הנכיחו את מציאותו של א־ל השולט בטבע, מנהל את העולם ותובע מברואיו להישמע לצו ולמוסר. בתודעתו של פרעה לא היה מקום לא־ל כזה, לכניעה כזאת בפני כוח נעלה. "לא ידעתי את ה'" - לא היו לו כלים להבין ולהמשיג את משמעות המכות, ולכן גם כאשר לא נותרה לו ברירה, נכנע רק מן השפה ולחוץ. הוא לא היה מסוגל להפנים את הלקח ולשנות את הקונספציה, כי הקונספציה הגדירה את זהותו. עבדיו וחרטומיו, האנשים הרגילים, יכלו לקרוא את המפה ולפענח את הסימנים המעידים בבירור על מציאות כוח עליון לא מוכר, שיש להישמע לו. פרעה, המנהיג שכולם נושאים אליו את עיניהם, לא היה מסוגל לוותר על התפיסה המגדירה אותו כראש הפירמידה שאין בלתו, וכך הקריב את עצמו ואת עמו על מזבח הקונספציה השגויה, והוא "ומבחר שלישיו טובעו בים סוף".
בניתוחי הפרשנים את אסון שמחת תורה, נטען לרוב כי הקונספציה הייתה ש"חמאס מורתע", כאילו תפיסת עולמם של המופקדים על הביטחון הייתה כי אין סיכוי למלחמה בחזית מול עזה, ומכאן נבע הכישלון הצבאי. זוהי ראייה שטחית ואי הבנה של מהות הקונספציה. ההוכחה לכך היא החזרה של הממסד הביטחוני לאותה גישה בדיוק כלפי הרשות הפלשתינית. שר הביטחון מצהיר כי "רשות פלשתינית חזקה היא אינטרס ביטחוני ישראלי", והוא וכל ראשי מערכת הביטחון מבקשים להעביר כספים לאבו מאזן ולהתיר כניסת פועלים, כדי להרגיע את השטח ביהודה ושומרון. ואומר לעצמו האזרח המודאג, "על מה הם מדברים? הרי זה בדיוק מה שהם אמרו על חמאס בעזה! איך זה שלא למדו כלום?!". ובכן, הם לא למדו כלום כיוון שהם שבויים בקונספציה, קונספציה שנולדה מתוך הישראליות המנוכרת לשורשיה, שאינה מאמינה בנצח ישראל ובהשגחת ה', שהמושגים של גאולה וישועה זרים לה. זוהי תפיסת עולמה של הישראליות החילונית, שמאמינה שהכול עומד עליה, ושהיא לבדה מנווטת את מדינת ישראל ואחראית לגורלה.
אדריאנוס קיסר אמר פעם לרבי יהושע, "גדולה הכבשה העומדת בין שבעים זאבים". הישרדותו של עם ישראל, הכבשה, לאורך ההיסטוריה, ובמיוחד במדינת ישראל הקטנה המוקפת זאבים רבים, אויבים מקרוב ומרחוק, סותרת את חוקי הטבע ומעוררת השתאות. ענה לו רבי יהושע: "גדול הוא הרועה, שמצילה ושומרה, ושוברן לפניה" - השגחת ה' על עמו ומחויבותו להם הן ההסבר היחיד לאנומליה הזאת. המנהיגות הישראלית החילונית אינה מאמינה בקב"ה הרועה את עמו. רק טבע יש להם, ובדרך הטבע אין אפשרות לשרוד בג'ונגל הזה שסביבנו. ומה יעשו, והם נאמנים למולדתם, ומופקדים על ביטחונה? כדי לתפקד הם חייבים להכחיש את המציאות, לייצר נתיב מילוט דמיוני מאויבינו המקיפים אותנו ופוערים מלתעותיהם. הם ממציאים לעצמם "פרטנר", כי חייב להיות איזשהו מנהיג ערבי שאפשר לדבר איתו ולהגיע איתו להסכמות, כדי שלפחות בצד אחד לא נהיה מאוימים. ואם לא שלום, אז בטח עסקים אפשר לעשות איתם, לפתות אותם בגזרים, שישביעו את רעבונם לדם יהודי. או שאפשר להתנהג מאוד מאוד יפה, ואז אמריקה תבוא ותציל אותנו.
הרגליים בקרקע והראש בשמיים
הקונספציה אומרת שחייבת להיות דרך שפויה, טבעית וחילונית למהדרין לקיים את מדינת ישראל. וכאשר המציאות טופחת על פניהם, והשנאה התהומית מתגלה באופן שלא ניתן להכחשה, ומתבהר עד כמה מסוכן עד בלתי אפשרי לחיות כאן, הם אומנם מודים בטעותם, אבל רואים בה רק טעות מקומית, טכנית, "טעינו כשחשבנו שחמאס מורתע". יש אפילו המתבצרים בקונספציה ומסבירים כי "טעינו כשחיזקנו את חמאס על חשבון הרשות. אילו היינו מחזקים את הרשות, זה לא היה קורה". לתפיסתם הכול תלוי בנו, הכול נמדד בסרגל של כוח וכלכלה ואינטרסים, ולא ייתכן שיש כוח עליון שבחר בנו מכל העמים, שמנהל את העולם, ושללא השגחתו היינו כבר נכחדים מזמן. את התפיסה המאמינה, המשיחית, הם רואים כקיצונית, הזויה, ובעיקר כחסרת אחריות. הם אינם מבינים שהדרך היחידה לישראל להתנהל בעולם, להיות באמת מחוברים למציאות, ולהישיר מבט אל כל סכנותיה ואיומיה, היא מתוך אמונה בא־ל ובייעוד עם ישראל. כי רק מי שיודע שיש השגחה עליונה, יכול להיות באמת קשוב למציאות, לפענח את רמזיה ואותותיה מתוך ענווה של מי שמקווה לפעול עם א־ל, מתוך ביטחון בצור ישראל, ולא מתוך כוחנות ויהירות הנובעות מהפחד הקיומי של מי שמרגיש לבד בעולם, וחייב להנדס את המציאות כדי שתתאים לממדיו.
"למי שאינו מאמין קשה לחיות השנה/ השדות מבקשים ברכה/ הים מבקש אמונה...", כתבה המשוררת לאה גולדברג. בלתי אפשרי לחיות בארץ ישראל בלי אמונה, אבל גם בפני המאמין ניצב אתגר לא פשוט. כי קשה להיות יהודי במדינת היהודים, קשה להתנהל בשני המישורים בו־זמנית – לעשות את כל המאמצים האנושיים במעשיות, באחריות, באומץ ובחוכמה, ובמקביל לדעת שרק על רחמיו אנחנו תלויים. צריך לכלכל שתי התנהגויות סותרות לכאורה - לעמוד יציב ומפוכח ושקול, עם רגליים נטועות היטב בקרקע המציאות, ולא להתנתק לרגע מהמודעות לנוכחות ה' ולליוויו.
זוהי התנהגות יהודית שלא הורגלנו לה בשנות הגלות, התנהגותו של דוד מלך ישראל, גיבור המלחמה, משורר התהילים. במערכה הזאת שאנו נתונים בה, זכינו לראות את גבורתם ומסירות נפשם של לוחמינו, כשהיא מלווה בביטויים מפעימים של אמונה וערבות הדדית. נתפלל שיהיו הם כוח החלוץ שיחולל את השינוי התודעתי והמציאותי, כנחשון בן עמינדב, שבאמונתו קפץ ראשון למים, ואחריו הלך כל העם, כשהמים נחצים אל מול עיניהם, ועומדים להם כחומה מימינם ומשמאלם.