מותר האדם מן הבהמה טמון בדרך שבה החברה שאנו חיים בה הופכת אותנו לדבר טוב יותר. אדם אינו שונה מבהמה בכך שמבחינה פיזית ורגשית הוא בסך הכול ערמה של יצרים. כל אחד מהיצרים הללו חיוני להישרדותנו כבני אדם. אבל מותר האדם מן הבהמה הוא בכך שבדרך ניסית נוצרה תבונה חברתית, ובתוכה התובנה שכדי שאדם ישרוד הוא צריך לממש את יצריו – וכדי שחברה תשרוד האדם צריך לרסן אותם.
החוכמה העתיקה הזאת מוטמעת היטב במסורת היהודית, ואפשר לומר שהיא אחת מאותן סגולות ייחודיות שהיהדות בישרה לאנושות כולה.
יוסף נחטף מארץ ענייה, שכלכלתה כלכלת רועים המחייבת מלחמות טריטוריה מזדמנות כדי לשרוד, והוא מגיע לארץ עשירה ששפעת היאור פוטרת אותה מהצורך לחיות על חרבה. ובהגיע החדשות על שבע שנים רעות – מבשר יוסף למצרים את בשורת ריסון היצר: ברור שאפשר, כמו בכל שנה, לצרוך את כל התבואה שהצמחנו. אבל אם נרסן את יצרינו ונחסוך, אזי נעבור את השנים הקשות ונשרוד. העושר שצברה מצרים מביא לכך שבשנים הקשות מגיעים מכל האזור כדי "לשבור שבר", ובתמורה מקבלת מצרים ליטרת ריבונות בכל מקום, המעניקה לה את המעמד האימפריאלי שהיה נחלתה בהמשך.
זכור לי במעורפל משנות לימודיי בבית הספר היסודי שאחד המורים אמר שכל מצוות התורה הן רציונליות, אלא שהמדע עוד לא הדביק את הפער, ולא סיפק עדיין הסבר מדוע חזיר, או בשר המעורב בחלב – הם בהכרח מזיקים לבריאות. אבל זה יגיע מתישהו. הטענה הזאת הותקפה, כמובן, משלל זוויות אמוניות, המפרידות בין השכל האנושי לבין האמיתות העל־הגיוניות של התורה. אבל ההפשטה הקיצונית של אותו מורה הנביטה בי לימים את התובנה שעיקרון ריסון היצר הוא ההיגיון המוטמע באותן הלכות שנראות אקראיות: חברה שבה אדם מורגל לחשוב במונחים של מותר ואסור בכל פעם שהוא מכניס מאכל לפיו – היא בהכרח חברה בריאה יותר.
אנחנו יכולים למנות את היצרים, את הסיבות לחיוניותם, את הסיכונים הנשקפים מהם ואת המסגרת שהמסורת או החברה יצרו לריסונם: יצר האכילה חשוב להישרדותו של האדם, אך אכילה לא מבוקרת פוגעת בבריאות, ולכן היהדות העניקה לעולם את הכשרות, והמדע העניק לעולם את הדיאטה. יצר המין חיוני להמשכיות, אך מימושו הלא מבוקר מביא לדיכויין של נשים, שולל תמריץ מגברים לטפל בילדים, וכך פוגע בהישרדותם ובאותה המשכיות שיצר המין ביקש לקדם. לכן התפתח הטאבו על גילוי עריות מצד אחד, ומוסד הנישואין מצד שני. תאוות הבצע מתמרצת אנשים ליצור, להמציא ולפתח – אך מימושה הבלתי מרוסן שולל מאדם את פרי עמלו ויוצר אקלים של "כל דאלים גבר". לכן פיתחו היהדות והאנושות את הקניין כמושג פילוסופי, ואת האמצעים החברתיים להגן עליו.
והיצר האחרון הוא יצר הנקמה. ליצר הזה יצא השם הרע ביותר, משום שבניגוד ליצרים האחרים – החברה המודרנית מתקשה לחשוב על סיבה להיותו מועיל. אם ראובן עשה דבר מה שפגע בשמעון, מה תרוויח החברה מההזדמנות שתינתן לשמעון להרע לראובן? מה שמעון ירוויח מכך? המוסר המודרני הפך את יצר הנקמה ליצר שכל כולו רע. לא מספיק לרסנו, יש לעוקרו מן השורש. נקמה כשלעצמה איננה הצדקה לעשיית מעשה, ואיננה "צדק" – אם אינה מטיבה עם מי שנפגע באופן אובייקטיבי.
ואז בא האויב הנאצי מעזה, ולימד אותנו שיעור חשוב: חברה שבה יצר הנקמה מנוון עד כדי שלילת הצדקה – היא חברה חלשה.
התפקיד של נקמה במסגרת החברתית הוא הרתעת אדם הרוצה לפגוע בחברו: אם אפגע בו – יהיה לו מותר לפגוע בי. מותר – במובן המוסרי העמוק, שהשפעתו על האדם תמיד חזקה יותר מהשפעת החוק. אלא שהחברה המערבית "העפילה" לדרגה שבה אין הצדקה מוסרית לנקמה, והציפייה היא שכוחה של הממלכה לבדו ירתיע את האדם מעשות רע.
אפשר להתווכח אם התפיסה הזאת נכונה, אפילו בחברה מודרנית. אבל קשה להתווכח עם העובדה ששלילת הנקמה כמניע לגיטימי מחלישה אותנו מאוד במלחמת ההישרדות שהוטלנו לתוכה. זה מתבטא, לדוגמה, באובססיה הבלתי מוסרית של אנשי שמאל בנושא פגיעה בבלתי מעורבים, או בניסיון המגושם של אלוף פיקוד הדרום לדכא את פורקן היצרים באמצעות גרפיטי.
אבל יותר מכול זה מתבטא בהכפפת הצדק, שעם ישראל דורש כעת במצוקתנו, לתפיסת הצדק של עמים רחוקים, שלא חולקים איתנו את כוס התרעלה. התורה מכירה בצדקתו של גואל הדם לעשות את הנורא שבמעשים – משום שכשאדם חווה את הנוראה שבמצוקות, הציפייה ממנו להתיישר לפי נורמות מוסריות של בלתי מעורבים היא לא אנושית. היא תגרום לו להתנכר לחברה כולה. כך גם משפט העמים מכיר, בסופו של דבר, בצדקתן של מדינות שהותקפו להתעלל בתוקפיהן ולאמלל גם בלתי מעורבים.
אבל הנהגת מדינת ישראל, משום מה, אינה מכירה בהכרה הזאת ודורשת מהחברה הישראלית להסכין לאי הצדק הקיצוני שבפירות טבח שמיני עצרת – מחשש מה יגיד העולם. וזה – כשההיסטוריה מלמדת שרוב הסיכויים שהעולם לא יגיד את מה ששמאלנינו חוששים כל כך שהוא יגיד.
הגיעה העת להוציא את הנקמה מהמלונה, להחזיר אותה למקומה כיצר שיש לו תפקיד חשוב בהישרדות האדם והחברה, יצר שככל היצרים יש לרסנו – אך בשום אופן לא לשרשו.
***