שירי ומוטי אהובים, שבוע עבר מאז שאייל הי"ד נפל בקרב בחאן יונס. שבוע שאני נכנס ויוצא מהבית שלכם והלב עדיין מסרב להאמין.
"שירי אם שכולה", אני חושב לעצמי כשאני הולך בדרך מהבית שלנו לבית שלכם. וזה פשוט לא מתחבר. מה בכלל הקשר בין שירי, חברה שלי מגיל 6, לבין "אם שכולה".
זה כל-כך לא קשור. שירי השמחה, שירי שתמיד מארגנת את כולנו, שירי שמחזיקה את כל השבט קצר ולא נותנת לנו להתפזר (וכך גם מנהלת את בית הספר בקיבוץ), שירי שכל סניף בני עקיבא שלנו במושב על הכתפיים שלה. איך זה בכלל רלוונטי שפתאום אנשים בגיל שלנו "הורים שכולים"??
הרי כל זה היה ממש לפני שניה, ובמוצאי שבתות ארגון אנחנו עדיין עומדים ביחד. כמו פעם. אז איך פתאום שירי "אם שכולה"??
ומוטי היקר. מוטי שהוא כולו לב. מוטי שמקים גמ"ח, מוטי שמארגן חוג תהילים לילדים אחרי מנחה של שבת, מוטי שמחפש איפה אפשר לעזור, ומוטי שאחרי ה-7/10 לקח על עצמו להגיד קדיש כי אולי יש כאלה שאין מי שיגיד עליהם, ואולי... אולי... הקב"ה יראה שהוא כבר אומר קדיש ועל הדלת שלהם לא ידפקו. ומוטי בכלל כבר כמעט היה שם בעצמו במלחמת לבנון השניה. גם בתל חי וגם במארון א-ראס. אז מה בכלל הקשר למוטי עכשיו?
אבל לקב"ה תוכניות משלו. ואייל שלהם, המוכשר, היפה, המנהיג, המפקד הנערץ והלוחם האמיץ נפל בקרב.
ושירי שלנו שתמיד מחייכת ומוטי שלנו שתמיד רק רוצה לעשות טוב, הם עכשיו הורים שכולים. וזה כל כך כבד. וכל כך בלתי נתפס. ואנחנו שכל-כך אוהבים אתכם, מסתכלים מהצד ורק רוצים להיות שם בשבילכם.
תהי נשמתו של סרן הצנחנים, אייל מבורך טויטו צרורה בצרור החיים.