אהובה שלי.
הבטתי בך אתמול כשחזרת שמוטת כתפיים והבנתי מיד. אמנם לא שיתפת אותי שאת יוצאת הערב לפגישה. אני כבר לא זוכרת מתי היה הרגע המדויק שבו הפסקת לשתף.
אבל את יודעת? בעניינים שבלב אין סודות, והלב שלי סיפר לי שהפעם חשוב לך במיוחד שיצליח. נכחתי הערב בגופי בהשתלמות חשובה, אבל בליבי הייתי אתך שם, בבית הקפה, או על הספסל, או ברכב שבו הוא אסף אותך הערב.
יכולתי לדמיין אותך מתארגנת אחר הצהרים, מתלבשת לקראת הפגישה, מחליפה שוב ושוב את מה שלבשת. משנה תסרוקת מול המראה. מנסה איפור כזה או אחר. ולא מרוצה. ראיתי אותך יוצאת מן הבית מלאת חלומות, ומחשבות, והרבה חששות.
כשראיתי אותך חוזרת, הצלחתי בקלות לשער מה קרה שם בפגישה. איך ישבת שם עם ידיים שלובות, מנומסת כזו, בוררת את המילים, שקטה וצייתנית. עומדת בכללים. ואיפה הילדה שלי שקראנו לה "סוס פרא כשהייתה קטנה"?
ממש כמוני.
אחרי שנכנסת לחדר, נזכרתי בתקופת הדייטים שלי. איך התארגנתי בעצמי בדיוק כמוך, איך יצאתי מטוקטקת ומאורגנת לכל פגישה ופגישה. זוכרת איך התאמצתי עם בחור אחד שהיה באמת משכמו ומעלה, חברותי אבל גם שקט, בטח היה קצין בסיירת או משהו, כבר לא באמת זוכרת.. מרוב שרציתי אותו, הייתי עושה יוגה לפני כל שיחת טלפון, כדי שיהיה לי קול רגוע, ושליו כזה. הוא היה כל כך שקט שהייתי בטוחה שגם אני צריכה להיות כזו. וכל פעם שחזרתי מפגישה הצטערתי שדיברתי יותר מידי. כל כך שמרתי שלא יצאו לי המילים בשטף כזה שאליו אני רגילה ושמבהיל לפעמים אנשים. נורא לא רציתי להבהיל אותו. חשבתי שאוכל להיות עבורו מה שהוא בוודאי מחפש. בחורה שקולה והגיונית. לא אחת שמתפרצת לכיתות כרוח סערה, מלמדת בשטף את החומר ושוכחת קבוע את הטלפון או את העט או גרוע מכך את ערימת המבחנים.
אבל זה לא היה רק הוא-
הייתי כל כך לחוצה שיצא ממני השד שפשוט לא נתתי לאף אחד באמת להכיר אותי. הייתי בטוחה שמי שיגלה מי אני באמת, לא ירצה.
אחרי שבחור אחד נפרד ממני בגלל שאני קצת יותר מדי בשבילו החלטתי לא להיות מידי חברותית, מידי בולטת. וכשנפגשתי עם בחור אחר, והלכנו לארוחה משותפת עם חברים, נזהרתי כל כך, שהוא נפרד ממני בסוף ואמר שהוא מחפש מישהי יותר זורמת. זה היה כל כך רחוק מהמציאות, וכל כך מצחיק, שאפילו לא ניסיתי להעמיד אותו על טעותו.
ואז אבא שלך הגיע.
מבית אנגלי, מחונך ומסודר. וכמעט הצלחתי לעבוד גם עליו וליצור את התדמית המושלמת שרציתי.
עד שערב אחד, הוא חשב בטעות שהוא אמור לדפוק לי בדלת. רק דמייני אותי פותחת לו בשער מנופח מפן שעוד לא סידרתי, מרוחה חצי פנים במייק אפ ולבושה בפיג'מה הדהויה שמצוירים עליה חתולים עם פרצוף מרושע..
אבא כמובן כיאה לג'נטלמן אמתי נשאר עם פנים חתומות ושאל אם ארצה שיחכה לי בסלון. אבל אפילו אצלו יכולתי לזהות שבריר של חיוך. דמייני לעצמך כמה נסערת הייתי כשנכנסתי לחדר לסיים להתארגן. מזל שלמרות הלחץ הצלחתי ללבוש את הבגדים ישר ולא הפוך..
וכמה הופתעתי שדווקא הפגישה הזו הייתה הפגישה שבה שנינו הבנו שזה זה. כאילו לא היה יותר מה להסתיר. המסך עלה, הסוד התגלה. הייתי אני. המשוגעת, המצחיקה, חסרת הטקט לפעמים. אפילו הוא המחויט השתחרר קצת וצחק בקול מבדיחה. וזה בכלל לא הבהיל אותו. להיפך.
את הסוף של הסיפור הזה גם את מכירה.
הלב שלי נקרע עבורך כל פעם מחדש יקרה שלי.
אני רואה אותך עומדת על שפת הבריכה, מאומנת, יודעת לשחות היטב, אבל מפחדת לקפוץ. טובלת רגל אחרי רגל בזהירות במים הקרירים. אני מחכה לראות אותך קופצת בת שלי. משפריצה מים, חוצה את הבריכה בטבעיות כמו שראיתי אותך עושה כל כך הרבה פעמים.
את יודעת? כמעט הנחתי את המכתב הזה ליד הכרית שלך, שתקראי אותו מיד כשתקומי.
אבל במחשבה שניה, אני גונזת אותו. הוא מספר את הסיפור שלי, את שלך- את תספרי.
ואולי יהיה זה סיפור אחר משלי. ואולי אצלך המכשול הוא אחר, והדרך שונה, ויש לך את צעדי הריקוד המיוחדים לך, ואני סומכת עלייך ומאמינה בכוחות שלך.
רק מבקשת- שתעזי להעז. אל תפחדי ממים עמוקים, קטן עלייך בת שלי.
אוהבת אותך-אימא.
איך להעז ולהיות אני בדייטים?
איך להפוך קשר ''סתם'' לקשר עמוק וקרוב?