נועם מנחם
נועם מנחםצילום: באדיבות המצולמת

אחד הדברים שלמדתי מסבתא רבתא שלי, (אסתר רץ שגדלה בבודפשט שבהונגריה ושרדה את אושוויץ ונשארה לבד מכל משפחתה), היא הגאווה היהודית.

בחודשים לפני שהיא נפטרה (לפני כשנה וחצי בגיל 101) שאלתי אותה אם היא מתביישת במספר שלה על היד והיא הסתכלה עליי בפרצוף שהיה שייך רק לה ואמרה לי בפליאה כאילו שאלתי את הדבר הכי הזוי בעולם- "למה שאתבייש בכללל?"

עם כל הכאב הגדול על מה שקרה בשביעי באוקטובר, הדבר הדומה היחיד הוא המעשים שהמחבלים הנאצים האלה ביצעו. והם באמת נאצים וצריך להתייחס אליהם כנאצים כי המטרות הן אותן מטרות, אבל השואה נמשכה 6 שנים, ולסבתא שלי ולמשפחה שלה לא הייתה תקווה אפילו שמישהו יגיע לחלץ אותם. הם לא העלו בדמיון שיהודים זכאים להגנה ולצבא ולמדינה.

אני באמת חושבת שמכל הדברים המיותרים שאנחנו לומדים בתקופה הזו, דווקא על השואה צריך וחובה ללמוד. כמובן שאני מבדילה בין הנוער שעבר את זוועות השביעי באוקטובר (כלפיהם חייבים לגלות רגישות בעיניי) והנוער של שאר המדינה.

אנו צריכים ללמוד על השואה כדי שנישען על הדור המופלא הזה שבנה את המדינה שאנחנו חיים בה ומגינים עליה כיום. בשביל סבתא שלי וכל שורדי השואה, אני ואנחנו צריכים ללמוד על השואה הנוראה הזו ועל תקומתו של העם היהודי. ניצחנו אז את הנאצים הארורים, ובעזרת השם ננצח היום את הנאצים הארורים של ימינו.

הכותבת היא תלמידת כיתה יא, אולפנת אמית להב'ה קדומים