ממש בין ט"ו בשבט לפורים יש עוד חג. קטן, אזרחי. המקטרגים אומרים שהוא חג סתם, כזה שמעניין בעיקר את אנשי השיווק והמכירות, מועד שהמצווה היחידה בו היא רכישת מתנה. אבל לי זה בכלל לא משנה, גם לא אכפת לי שלפני כמה שנים שינו את השם שלו וקצת עיקמו אותו. זה חג שאני אוהבת במיוחד, גם אם אני נחשבת דינוזאור ומישהי מפעם. כן, אני לא מוותרת על יום האם.
מפתיע, אבל יום האם נולד בכלל ביוון העתיקה ואז המשיך לכנסייה, משם הוא התגלגל לכל מיני מדינות וניסה לעשות עלייה, אך ללא הצלחה. בישראל לא ממש קיבלו את היום הזה, שמעלה על נס את האימהות. אולי בגלל שביהדות כבר יש לנו ארבע דמויות מופת שאנחנו לומדים מהן והולכים לאורן בלי תאריך קבוע ומרתון שידורים מיוחד. אבל אז, יום אחד, הבשילו התנאים. בשנת תשי"ב הציע ראש העיר המיתולוגי של חיפה אבא חושי, בהמלצתה ובדחיפתה של חנה רעייתו (אלא מה), להוקיר את האימהות כדי "לשנות במידת מה את המצב החברתי ביישוב ולרומם את מצב הרוח בעיר".
הוא אמר ועשה. חושי ידע מצוין מי אחראיות למצב הרוח העירוני. חגגת לאימהות? העלית את המורל הכללי. החזון של חושי כלל נתינת מתנות לאימהות וגם, שימו לב: "באותו יום ישותפו הבנים והגברים בהנהלת משק הבית". האימהות נקראו לטעת עצים והיום נגמר בחגיגות. את התאריך המליץ אבא חושי לקבוע בנר שלישי של חנוכה. הרכילות מספרת שזה היה יום הולדתה של האמא הכי קרובה לו, אמא שלו, שכנראה הצליחה בחינוך. אבל מעניין שחושי הציע שם ליום הזה. לא סתם יום האם, אלא יום חנה ושבעת בניה.
במבט ראשון קצת מוזר שיום של שותפות במטלות הבית, המלאכות הכי יומיומיות ובלתי נספרות של כל האימהות עלי אדמות, מקבל כותרת יומרנית שמגיעה מעולם החזון, הערכים ומסירות הנפש. אבל במבט שני, זו האימהות. היא מתחילה בדברים פיזיים מאוד: היריון, בחילות, בדיקות ולידה, וממשיכה בהנקה, חיבוקים גרעפסים והחלפת חיתול. בד בבד, מהרגע הראשון ממש, היא גם התוויית דרך. ההסברים הקטנטנים על האיש שיושב בכיסא גלגלים ברחוב והתגובה לנפילה מהמגלשה, איך מתמודדים עם תעודה לא טובה ואת מי כדאי להזמין ליום ההולדת, ואיזה סלולרי כדאי לקנות ולאיזה שירות צבאי או לאומי כדאי ללכת.
חנה לא ציוותה על שבעת בניה למות, הם אלה שעשו את הצעד של מסירות הנפש, אבל חושי בחר את הכותרת הזאת ליום הזה, כי היה ברור לו איך הילדים האלה הגיעו עד הלום.
תערובת של פחד ואומץ
בחודשים האחרונים התפקיד הטבעי והפשוט הזה, אימהות, נאלץ להימתח עד קצה גבול היכולת ומעבר לו. אימהות של ילדים מהעוטף שחוו טראומה איומה בשמחת תורה, וילדים מהצפון או מהדרום שרק נעקרו מבתיהם וזקוקים לחיבוק ולביטחון מחדש למרות שאין להם כרגע בית אמיתי. אימהות שהבעלים שלהן מגויסים כבר חודשים ארוכים והן מחזיקות הכול, למרות שבימים כתיקונם הן מתעלפות מצו מילואים של שבועיים. וגם אחרי שהוא חוזר הן לפעמים עדיין צריכות להחזיק מעמד כי צריך לתת לו לנחות בעדינות. אימהות של אימהות, כלומר סבתות, שמגויסות גיוס מלא למילואים של הילד או החתן, שהבית שלהן הפך לבית מלון או שהן סתם רצות פעמיים בשבוע עם סירים לבת או לכלה כדי שלא תעשה הכול לבד. אימהות של חיילים, שלא ישנות כבר כל כך הרבה לילות ומתאפקות לא להגיד לבן שום דבר מחליש ומשקרות שהכול בסדר. הן נושמות עמוק ואומרות דברים מחזקים, ונקרעות בין השמחה על כך שהבן הוא חלק מהמלחמה המוצדקת והחשובה הזאת ובין הפחד המצמית מכל דפיקה בדלת. ולפעמים הן גם וגם, גם מטפלות בבנות וגם אימהות למגויסים, ולפעמים אפילו נשים של - והכול מתערבב בבטן ובידיים העמוסות בעבודה, והראש משתדל לא לחשוב יותר מדי.
והאימהות של הפצועים שעולמן התהפך והן סועדות את הבנים בדאגה אין קץ. והאימהות השכולות שבמקום להישען על העם הזה מרימות אותו בעצמן. והאלמנות הצעירות, אימהות לילדים קטנים שנותרו לגדל אותם לבד, לפעמים ללדת תינוק או תינוקת יתומים, והן ממשיכות, נופלות וקמות, נחלשות ומתחזקות ומביטות קדימה. ואימהות של האימהות האלה, הסבתות השכולות, שנושאות עכשיו עצב כפול על הנכד או החתן ועל מי שנשאר אחריו, אלה שממהרות למחות את הדמעות לפני שהן מגיעות לעזור. כי לא מתאים שאמא־סבתא תחליש עכשיו את כולם.
וגם מי שנמצאת מחוץ למעגלי הגיוס־פציעה־שכול והיא סתם אמא בתקופת מלחמה מטלטלת. היא נדרשת להגן על הילדים מפני המציאות, לנשום עמוק ולשמור על סבלנות ולחייך, להסביר לילדים על צדקת הדרך ועל הכוחות הגדולים של העם הזה, למרות שלה עצמה קצת נגמר הכוח. להרגיע את הפחדים של הקטנים שחושבים שסופת רעמים היא מתקפת טילים, ואת המתבגרים שאיבדו עניין בלימודים, כי מה קשור בית ספר עכשיו, ולשאת את זה בכל יום מחדש. במדינה הנוראה והיפה שלנו זה אתגר שרק אימהות יהודיות ישראליות יכולות לו.
והן יכולות. איך אני יודעת? כי אני שומעת את הבנים מדברים. את החיילים הסדירים ואת המילואימניקים ואת הביקוש המטורף ליחידות קרביות. מישהו, כלומר מישהן, עומדות מאחורי כל זה. נשים שמתוות כיוון ודרך במעשים יומיומיים, קטנים, במחוות כמעט לא מורגשות של תליית דגל, של אמירת תהילים, של דאגה לשכנים ועשיית חסד. טוות במשך שנים רקמה אנושית אחת גדולה וחיה של עם ישראל ובונות את העם הזה והופכות אותו למה שהוא.
ברבות השנים נושלה חיפה מהבלעדיות שהייתה לה על יום האם והוא הפך ליום ארצי. על הדרך קיבל היום הזה תאריך אחר, ל' בשבט, יום פטירתה של הנרייטה סאלד. היא עצמה אומנם לא זכתה להינשא ולהיות לאם ביולוגית, אבל בחייה הייתה אמא להמוני נערים ונערות יהודים שעלו לארץ. לפני שנסעה סאלד לבקר בישראל בפעם הראשונה, הזהירו אותה חבריה ואמרו שהביקור עלול לגרום לה להפסיק להיות ציונית. המציאות בארץ קשה כל כך, הסבירו אי אז בשנת 1909, שהמפגש איתה יחליש את האידאולוגיה. לפעמים עדיף לחלום רק מרחוק.
בשובה לארצות הברית סיפרה סאלד שהיא אכן פגשה מציאות קשה מאוד, אבל זה לא מרתיע אותה אלא להפך. "היום אני יודעת שהציונות היא מטרה הרבה יותר קשה להגשמה ממה ששיערתי לפני המסע הזה. אבל היום אני משוכנעת יותר מתמיד: או ציונות או לא כלום; או ציונות או כליה על העם היהודי". המילים של סאלד נכונות היום כפי שהיו לפני יותר ממאה שנים, וזו בדיוק כוחה של האם היהודית־ישראלית אז והיום: להציב ערכים ולדבוק בהם, להיתקל בקשיים ולהישיר אליהם את המבט, לא למצמץ ולגבור עליהם לאט לאט ובביטחון, בשם ולמען העם והארץ.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***