קצת אחרי מחלף אשדוד עמדו שני חיילים וסימנו למשאית לעצור. הנהג ירד לשוליים, דומם את המנוע ויצא אליהם.
"בוקר טוב", אמר באנגלית אחד החיילים, גוץ בלונדיני עם עיניים כחולות, "איבדת את השיירה?"
הנהג הביט בתמיהה בשני החיילים. היו להם מדים כחלחלים בהירים, מגוהצים מאוד וממש לא של צה"ל. "איזו שיירה?" שאל הנהג.
"של המשאיות עם הקמח".
"אין לי במשאית קמח".
"ברור", אמר הגוץ, "הקמח הוא רק שם קוד כדי שאפשר יהיה להגדיר אותו כציוד הומניטרי. אז מה אתה מוביל תחת שם הקוד קמח?"
"שתילים", אמר הנהג, "ובתעודת המשלוח שלי לא כתוב שום דבר לגבי קמח".
שני החיילים החליפו ביניהם כמה משפטים בשפה סקנדינבית כלשהי.
"בשביל מה שולחים שתילים לעזה?" שאל החייל השני, שהיה גבוה ובעל בלורית מסורקת בקפידה.
"לא אמרתי שאני לוקח אותם לעזה".
הגבוה קימט את מצחו בחשדנות. "איזו סיבה יש למשאית לנסוע פה אם לא כדי להעביר לעזה ציוד מיליטרי?"
"הומניטרי", לחש לו הגוץ.
"ברור, הומניטרי", תיקן את עצמו הגבוה, "הדבר היחיד שחשוב עכשיו הוא להעביר בדחיפות אספקה טרייה למחבלים".
"לאומללים", לחש בעצבנות הגוץ.
"זה מה שאמרתי", כעס הגבוה, "בשביל מה הם צריכים עכשיו טילים?"
"שתילים!"
"מה אמרתי?"
"טילים!"
"טוב, אז נעביר להם טילים".
כבר לא אונר"א
"רבותיי", אמר הנהג, "יש כאן אי הבנה. אני לא נוסע לעזה, אני מוביל שתילים לנטיעות ט"ו בשבט".
שני החיילים הביטו זה בזה במבט של טעות מצערת.
"כן, ט"ו בשבט באמת היה בשבוע שעבר", הודה הנהג, "אבל דחו את הנטיעות בגלל הגשם, והשבוע עוד פעם דחו כי שוב ירד גשם. מי היה יכול לחזות מראש שט"ו בשבט יצא בחורף ודווקא אז ירד גשם?"
"מה זה הדבר המוזר הזה שאמרת עכשיו?"
"מה, גשם?"
"לא, זה עם הדובי".
"דובי?"
"דובי שבט. מה זה?"
"ט"ו בשבט זה, כאילו..." פתאום נפל לו האסימון לגבי המדים היותר מדי מגוהצים שלהם, "רגע, בעצם מי אתם?"
"אנחנו אונר"א", אמר הגבוה בגאווה.
"היינו אונר"א", דרך לו הגוץ על הרגל, "עכשיו אנחנו כבר לא".
"אז מה אתם עכשיו?"
"אונרע".
הנהג שתק וחיכה לפאנץ'. הוא לא הגיע. "לא הבנתי", הוא אמר, "מה ההבדל בין אונרא לאונרע?"
"הו, הבדל גדול", אמר הגוץ, "אונר"א עזרו לחמאס, הסליקו נשק, השתתפו בטבח והחביאו חטופים".
"ואונרע?"
"סתם רעים".
"אני לא מבין. מדינות האיחוד האירופי לא הודיעו שהן מקפיאות את הסיוע לאונר"א?"
"כן, בוודאי", אישר הגוץ באדיבות, "אצלנו באירופה הכול קופא בחורף".
"אבל אל תדאג, לקראת האביב יפשירו הכול", אמר הגבוה וחטף מהגוץ דריכה על הרגל השנייה.
"בכל מקרה", אמר הגוץ, "אנחנו לא אונר"א, אנחנו אונרע ואנחנו לא מתעסקים בפוליטיקה, רק בקמח".
"בטח", צחק הגבוה, "כשם קוד".
"לא, לא", סימן לו הגוץ שיסתום את הפה, "קמח לשם קמח. השקים, הארגזים, המכולות, הכול מלא בקמח, רק קמח, אפילו אם זה לא קמח. הפירות היבשים שאנחנו מספקים לתושבי עזה? מקומחים. האבוקדו? קמחי. גם התפוחים קמחיים, והרימונים, המוקשים, הרחפנים, הקליעים, הכול מגיע מקומח כדי שלא יראו מה מכניסים לעזתים המסכנים מתחת לקמח".
"קמח שמם", סיכם הנהג וניגש בחזרה אל המשאית.
זורים קמח בעיני הציבור
"לאן נראה לך שאתה הולך?" חסם אותו הגבוה.
"יש לי עבודה. צריך להעביר את השתילים".
"צר לי", אמר הגוץ, "השתילים מוחרמים".
"למה?"
"כי הם לא קמח. ואנחנו מכירים אתכם, אתם תיטעו את השתילים האלה בעזה ותקימו שם התנחלויות".
"אתה אומר את זה כאילו זה משהו רע".
"אנחנו צריכים להסגיר אותך עכשיו להאג, אתה יודע", אמר הגבוה.
"על מה בדיוק?" שאל הנהג.
"על רצח עם באמצעות עצים", אמר הגבוה.
"וחבלה חמורה בסיוע הומניטרי", הוסיף הגוץ.
"ועל זה שאמרת יימח שמם", ירק הגבוה.
"אמרתי קמח שמם", התגונן הנהג.
"עוד יותר גרוע".
"נראה לכם שייתנו לי להכניס את השתילים האלה לעזה?" התמרמר הנהג, "אני לוקח אותם לנטיעות בנגב".
"אסור בנגב", אמר הגוץ, "זו אדמה של הבדואים".
"טוב, אז בגליל".
"בגליל העצים מפריעים לחיזבאללה לטווח. וגם על יו"ש כמובן אין מה לדבר, שלא תטעו".
"אז איפה כן מותר לנו לנטוע?"
"כמו שאמרתי, אל תיטעו. זה מעשה פרובוקטיבי שעלול להבעיר את המזרח התיכון, להצית מלחמה עולמית ולחבל בסיכויי המפלגה הדמוקרטית לנצח בבחירות בארצות הברית".
"נטיעה של עצים זו פרובוקציה?!"
"בוודאי", אמר הגוץ, "זה עלול להתפרש כהצהרה שלכם כאילו יש לכם פה שורשים. מאוד מאוד פוגעני".
"לכן, מתוקף תפקידנו כמשקיפים הומניטריים הזורים קמח בעיני הציבור", אמר הגבוה, "אנחנו מחרימים את המשאית עם השתילים ומאחלים לך כל טוב ושתצליח לתפוס טרמפים".
"מה תעשו עם השתילים?" שאל הנהג.
"נביא לעזה", אמר הגוץ, "לחבר'ה שם יש הרבה רעיונות יצירתיים".
והם התניעו את המשאית ונסעו לקדם הפסקת אש שתרגיע את השטח ותעביר אותו ממצב אלים למצב עלים, או בצק עלים, תלוי אם יהיה מספיק קמח. כמו שאומרים הפרשנים הצבאיים, הגענו לשלב הלחימה הממוקדת. תם השלב העצים.
לתגובות: [email protected]
***